כשאנו חוגגים השנה חגיגות מאה ועשר שנים לקונגרס הציוני הראשון (1897), קשה להתעלם מכך שעשרים שנה לאחר קונגרס זה הופיע אחד מפירותיו, אלא שהרצל לא זכה לקצור אותו:הצהרת בלפור (1917).
המאבק של הרצל למען צ'ארטר על ארץ ישראל וההישג לתנועה הציונית עם פרסום "הצהרת בלפור" אינם צריכים לטשטש את תפיסתנו בעניין זכותנו על ארץ ישראל. הזכות קדמה לכל הצ'ארטרים ולכל ההצהרות.
הצהרת בלפור
"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמתו בארץ ישראל של בית לאומי בשביל העם היהודי".
נוסח ההצהרה מזכיר לנו את הצהרת כורש (עזרא א, ג). בדומה להצהרת כורש, גם בלפור נתן הצהרה עקרונית בלי פירוט בעניין ריבונות וגבולות. כאשר משווים את נוסח הצהרת בלפור לנאומיו של הרצל, ההצהרה אכן נראית כהתגשמות חלום: "רק לאחר שיימצא בידינו הצ'ארטר הזה, שהוא צריך להכיל את הערובות הדרושות לפי משפט הכלל, יכולים אנו להתחיל בהתיישבות מעשית גדולה", כך נאם הרצל בקונגרס השלישי (1899).
הצהרת בלפור אכן היתה דרושה אז, ואין לתאר מה היו פני ההיסטוריה בלעדיה. לא פלא שהערבים טורחים להזכיר לנו את חשיבות ההצהרה. היה זה הישג מדיני מרשים לתנועה הציונית, ומאז הפכה התנועה לגורם פוליטי מוכר בין העמים. חיים ויצמן, שעמד בסוד המגעים עם הממשל הבריטי,פרסם מיד "כרוז אל העם העברי" אשר נפתח במלים: "זהו יום מפנה חשוב בדרך לקראת עתידנו הלאומי".
סוקולוב נצמד לחזון התנ"כי ולימי בית שני והצהרת כורש והואהשתמש בביטויים נמלצים יותר: "בתוך סערה ואש נולדו שוב העם והארץ. מאורעות הגדולים של ימי זרובבל עזרא ונחמיה חזרו ונשנו". הצהרת בלפור הוקלדה במכונת כתיבה כמכתב של הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי, אל ולטר רוטשילד, והיא פתחה תקופה חדשה ביחסים בין יהודים וערבים: מאז ההצהרה קיים מאבק מתמיד בינינו לבין הערבים למי הזכות על הארץ, למי הבעלות על הארץ.
כוונות הממשל הבריטי
בניתוח היסטורי שלאחר מעשה, תוהים רבים לפשר כוונותיו של הממשל הבריטי בהצהרה זו. לדעתי, כל הסבר ריאלי-היסטורי ואינטרסנטי אין די בו כדי להסביר מדוע תתערב מעצמה זרה (זה היה מעמדה של בריטניה אז) לטובתו של מיעוט שולי בעולם.
ההסברים על הגברת המעורבות של גרמניה הקיסרית בארץ ישראל והרצון לזכות באהדת יהדות העולם למען בעלות הברית אינם מספקים.
בהצהרת בלפור מדובר על "בית לאומי", ולכן יש הטוענים שכוונת בריטניה לא היתה ליצירת מדינה יהודית. ניתוח כזה משליך את כוונות המדיניות הבריטית בממשל שקם לאחר בלפור, על הממשל של לויד ג'ורג' והלורד בלפור. היסטוריונים, אשר בדקו את הדברים מבחינה תעודתית, כבר הוכיחו את הכזב בטענות אלו (זאב לקויר, "תולדות הציונות".)
בלפור עצמו הדגיש באוזני ויצמן את כוונותיו. בנאום שנשא בלפור ב-1922 נימק את ההצהרה בכך ש"יש לתת ליהודים את המקום המגיע להם בצדק בעולם, ועוול הוא שעם גדול יהיה משולל בית". ביומנו של קולונל ריצ'ארד מיינרצהאגן (פרקי יומן מזרח תיכוני, הוצאת שקמונה, 1973) מופיעים הדברים הבאים שרשם קצין המודיעין הבריטי מפי בלפור: "תקוותי הפרטית היא, שהיהודים בארץ ישראל יצליחו בדרכם, ובסופו של דבר יקימו מדינה יהודית". על-פי דברים אלה נראה שבלפור צפה שה"בית הלאומי" בהצהרתו הוא שלב בדרך להקמת מדינה.
השימוש במושג "בית לאומי" נעשה מכיוון שלא ניתן היה להשתמש בביטוי "מדינה יהודית", כאשר אין רוב יהודי בארץ ישראל ואין מקום לדבר על ריבונות. היו אז בארץ 50,000 יהודים לעומת 600,000 ערבים. הצהרה זו לא ניתנה כהצהרה משפטית אלא כהצהרה פוליטית, והתנועה הציונית התייחסה אליה כצעד טקטי לקראת מדינה יהודית, כהזדקקות להכרה בינלאומית בזכותנו על ארץ ישראל.
ויצמן אף הסביר זאת בנאום בלונדון (1919): "לא דרשנו ממלכה יהודית, מפני שלפי מעמדנו הדל בארץ, אינה יכולה עדיין להינתן לנו". הוא הסביר את הדברים עוד לפני מתן ההצהרה כשאמר: "מדינה יש לבנות לאט לאט, בהדרגה, בשיטתיות ובאורך רוח... הדרך להשגתה משתרעת על פני שורה של שלבי ביניים..."
ברור כיום כי אלמלא ההתיישבות היהודית, לא היתה ההצהרה קורמת עור וגידים והופכת מנייר למדינה. על כך אמר שמואל דיין (אביו של משה דיין), ממייסדי נהלל: "בלי מאבק דומם ובודד זה לא היתה יכולה ההצהרה לנצח במציאות, שאותה הבטיחה במושגים מופשטים".
חשוב להזכיר את חלקו של וייצמו בהשגת ההצהרה. הוא היה אז מרצה באוניברסיטת מנצ'סטר באנגליה ותרם את חלקו ככימאי למאמץ המלחמה הבריטי. וייצמו קיים שיחות עם נציגים בכירים בהנהגה הבריטית (ראש הממשלה לויד ג'ורג', שר החוץ הלורד גי'מס ארתור בלפור, הרברט סמואל, מארק סייקס ואחרים) וניסה להנחיל להם את צדקת הציונות. לפי הזכרונות ההיסטוריים של הנפשות הפועלות ברור שהיה קסם רב לחיים ויצמן. הגנרל סמאטס אמר לאחר המלחמה: "אנחנו השתכנענו בצדקת הציונות, אך אל נא תשכחו, שהיה זה חיים ויצמן ששיכנע אותנו". אך ברור שבהיסטוריה אין די בקסם אישי, צריך שהמציאות ההיסטורית תאפשר את המהלך ההיסטורי. גם בלפור וגם לויד ג'ורג' גדלו והתחנכו על ברכי התנ"ך. המתח בין המעצמות אז העלה מחדש את שאלת העם היהודי שנותר ללא בית, והממשל הבריטי היה לכוח המוביל להכרה בזכותם של היהודים לשוב לארצם.
הזכות על ארץ ישראל
הנה כי כן, רבה היתה חשיבותה של הצהרת בלפור כפריצת דרך וכשלב הכרחי לקראת הקמת מדינה יהודית. לראשונה ניתנה הצהרה פוליטית של מעצמה שהכירה בשאיפות הלאומיות של העם היהודי על ארצו. אך כבר רמזנו בראשית דברינו, שאסור לנו לשכוח שהעיקרון של ההכרה הבינלאומית עם כל חשיבותו, לא הוא המקנה לנו את הזכות על הארץ. דווקא עתה כשאנו חוגגים תשעים שנה להצהרת בלפור ומדגישים את חשיבותה, צריך לראות את הדברים בפרופורציות הנכונות.
לא הצהרת בלפור הקנתה לנו את הזכות על הארץ, אלא הזכות על הארץ הניעה את בלפור לתת את הצהרתו, כמי שאמון על תרבות התנ"ך. ועצוב שבריטניה, בתקופת המנדט על הארץ, מעלה בהצהרת בלפור ובמחויבות ליהודים. כבר בשנת 1923 שר המושבות החדש הדוכס מדוונשיר הכריז שאין כל כוונה לבריטניה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. זה מחזק את דבריי שאחיזתנו בארץ אינה מותנית בהכרה בינלאומית של זרים.
הרהורים אלה יפים לימינו, ימים של אובדן חזון, ימים בהם נדמה כאילו עלינו להתנצל על קיומנו כאן. ברגעים של חולשה נפתה ליבנו לחפש צידוק לקיומנו כאן בהכרה הבינלאומית שניתנה לזכותנו על הארץ. מרבים, על כן, להזכיר כי בעקבות הצהרת בלפור נקבע בנוסח המנדט (1920) כי "הוכר הקשר ההסטורי שבין העם היהודי ובין ארץ ישראל והוכרו הנימוקים לבנות מחדש את ביתו הלאומי בארץ הזאת".
הצהרות פוליטיות, כמו הצהרת בלפור וכמו החלטת האו"ם משנת 1947 יש להן חשיבות פוליטית באמת, ואין לזלזל בהן. אך לא הצהרות אלה המציאו את זכותנו לשוב לכאן ולכונן כאן את הריבונות היהודית מחדש. מי שנותן את ההכרה תמיד יכול לחזור בו מהכרתו, זו הצהרה פוליטית.
עיקרון "ההכרה הבינלאומית" הוא פוליטי גרידא, ואינו בהכרח עיקרון צודק, באשר הכרה זו אינה מותנית במציאותו של רוב לאומי בתחום הריבוני המוכר.
עלינו לזכור שתעודת הזהות האמיתית שלנו (אם נרצה ואם נסרב) היא התנ"ך ולא הצהרות חסד של זרים. דווקא ועדה של משרד החוץ הבריטי קבעה ב-1920 בעקבות הצהרת בלפור: "ציונות התנ"ך קדומה היא וראשיתה בתקופה הטרום היסטורית של עם ישראל". קשה לי לדמיין פוליטיקאי ישראלי שאומר משפט כזה, ומעלה את הניסוח "ציונות התנ"ך". תעודת הזהות שלנו היא זיקתנו לארץ הזאת בעת ישיבתנו בה, אך גם בעת גלותנו ממנה. הקשר אליה נמשך ברוח ובגוף, בכיסופים ובתפילה, אך גם בהתיישבות ובעלייה.
העבר היהודי שמור בארץ זו, והעם היהודי שב לכאן בדורנו כדי לחפש את העתיד. זו תעודת הזהות שלנו, והיא מעולם לא אבדה לנו.
לאורך כל ההיסטוריה הכירו כובשים או שליטים זרים בזכות עם ישראל לארצו; בין אם זה יוליאנוס במאה השלישית לספירה או נפוליאון במאה השמונה עשרה. אין הצהרותיהם של הללו שונות עקרונית מזו של הלורד בלפור. כובשים אחרים ניסו למחוק ולטשטש זיקה זו, וגם בכך כמו הודו בקיומו של הקשר.
חזרתנו לארץ אינה צריכה ראיות מהצהרותיהם של זרים. אילו היינו שבים לכך מכוח הצהרת בלפור בלבד, היינו בגדר פולשים לארץ לא לנו. הזכות שלנו לשוב לכאן היא זכות היסטורית ותרבותית. טענת "זכות המצוקה" (של הסופר א.ב יהושע) עם כל חשיבותה, אין די בה. בשם מצוקה אינך יכול לרכוש חזקה על ארץ, שעם אחר טוען שהיא ארצו.
שבנו לכאן מכוח זכותנו, ולא בזכות חסדיהם של אחרים. ומי יודע מה היה עולה בגורל זכותנו זו, אלמלא העלייה, ההתיישבות וההגנה על חיינו במלחמות שנגזרו עלינו. הצהרה באה והצהרה הולכת. ארץ ישראל ועם ישראל לעולם עומדים.
אפילוג: סיפור אישי
אבי עזרא חקק ז"ל היה פעיל במחתרת הציונית בבגדד ונעצר בעוון פעילותו זו. לאחר שנולדו לו תאומים זהים סמוך להקמת המדינה, הוא בחר לקרוא לתאומיו בשמות ציוניים: הרצל ובלפור (אני מניח שקראתם מאמרים שלנו). המרתק בפרשה זו הוא שהרצל חלם להיפגש עם בלפור, ובשנת 1903 כמעט נפגש עם בלפור בבואו לממשל הבריטי. בלפור היה אז ראש הממשלה, והוא הציע להרצל את הצעת אוגנדה, בעקבות פרעות קישינב. הרצל לא זכה אז לפגוש את בלפור ופגש (על-פי יומנו) רק את שר המושבות צ'מברלין. אבא שלי תיקן את ההיסטוריה והפגיש את הרצל ובלפור כתאומים זהים.
