התקשורת מלאה בסיפור המופלא של בואו של סאדאת לפלשתין לפני שלושים שנה. סאדאת יצא מן המטוס, חייך חיוך ניצחון, וצעד מעדנות לעבר נתיניו השוטים היהודים אשר הביסו אותו במלחמה ונכנעו לפניו ברמייה. שלושים שנה מאוחר יותר מתפללת התקשורת הממלכתית לבשאר אסאד שיעלה על מטוס וינחת ב-לידה, שדה התעופה של אל-קודס בירת פלשתין, שם יקבלו אותו הילידים בשיר ומזמור בתוף ובמחול, וימסרו בידו את כל מבוקשו. ידוע שזה הדרך להוציא את הילידים לרחובות ולהתקין אותם לקראת צעד ההתאבדות הבא.
אבל אסאד לא בא בינתיים, מפחד האירנים, ולכן זה העת כדי לבדוק בעין מפוכחת את תוצאות מעשה השלום של הנשיא המצרי לעומת הסרבנות של הנשיא הסורי.
על-פי התיאוריה המקובלת על המערב, חתימת הסכם שלום צריכה לשכך את האלימות בגבול המשותף, ואת האלימות המילולית בקרב התושבים. חתימת הסכם שלום אמורה גם לעודד פעילות כלכלית ערה, דו צדדית. נבחן אם כך את רמת האיום הפעיל בגבול המשותף ישראל-מצרים לעומת אותה פעילות בגבול ישראל סוריה. נבחן גם מה רמת הפעילות האנטישמית בקרב אוכלוסי מצרים לעומת רמת הפעילות האנטישמית בסוריה, ולבסוף מהו היקף הפעילות הכלכלית מול מצרים לעומת סוריה.
בתבחין הראשון נכשל השלום כשלון חרוץ. גבול מצרים רוחש פעילות חבלנית עוינת שעוצמתה הולכת ועולה. פיגועי ענק התרחשו נגד ישראלים בסיני. מחבלים נכנסו מסיני לאילת וטבחו ללא הפרעה. כוחות הג'יהאד המתוספק מן הצד המצרי של הגבול הולכים ומתחזקים, הופכים לצבא סדיר, בדיוק כמו בימי הפדאיון העליזים בשנות השישים. גזרת מצרים היא הגזרה החמה ביותר מבחינת אירועים, חבלה, הברחות אמל"ח, סמים, ופליטים. לעומת זאת גבול הגולן עם סוריה שקט להפליא. הגולן הוא כיום חבל הארץ השקט ביותר בארץ מבחינה ביטחונית. אמנם, החיזבאללה פועלים בהשראה סורית, אך בשל שיוכם האירני אין הם נסמכים עליה. על כן ניתן לומר באופן נחרץ כי הנוכחות המצרית ממערב, לא רק שאיננה משרה שלום, היא למעשה המשכה של המלחמה.
בתבחין השני, שוב כישלון חרוץ. מצרים היא ספקית האנטישמיות מספר אחת בעולם הערבי ובכלל בעולם. הפעילות התרבותית של מצריים רוחשת אנטישמיות ושנאת ישראל, בסמכות וברשות השלטון. הפופולריות שלך הפרוטוקולים ומיין קמפף, של סדרות טלוויזיה אנטישמיות מזרות אימה ושנאה מעולם לא היתה גבוהה יותר.
מובארק הצעיר, עלם חמודות שהוא היורש המיועד של הרודנות המצרית, מקפיד שלא לדבר עם אף ישראלי, ולא לשייך עצמו בשום אופן לשום דבר ישראלי או יהודי. בסוריה כמו בסוריה, הנושא כמעט ואיננו על סדר היום. לאיש לא אכפת שהיהודים מצויים שם מעבר לגבול, ובכלל העיסוק בהם הוא טפל. משמע, מבחינת ארסיות האנטישמיות מצרים מצויה בעיצומה של מלחמה נגד ישראל והעם היהודי, בעוד סוריה מצויה בהודנא.
בתבחין שלישי הכלכלי-חברתי-תרבותי, שוב, כישלון חרוץ. הסחר הישראלי מצרי, למרות השלום ואולי בגללו, כמעט ואיננו קיים. הוא מתבטא במספר קטן של מפעלי טקסטיל (ראה מקרה עזאם עזאם), וברכש של נפט. צנרת משותפת- יוק. מיזמים משותפים לאורך חוף סיני - יוק, מחקר משותף, טכנולוגיה עילית הס מלהזכיר. מצרי שבא לטעום מפירות השלום זוכה לביקורים מאיימים מן המוחבראת, והשגריר המצרי בישראל הוא פרסונה-נון-גראטה בבואו לביקור מולדת. קשה לא להתרשם מן הקבס שאחז בנשיא המצרי כאשר לחץ את ידו של אולמרט. ארגונים ישראלים כלל עולמיים מוחרמים במצריים, והדרישה לנתק את הקשרים לאלתר מצויה בפי כל העילית החברתית. עם סוריה יש חילופי דרוזים,ומכירת תפוחים לרוב, וזהו, מי צריך יותר.
מכל האמור לעיל אפשר להסיק מסקנה אחת. עוד שלום כזה ואבדנו. סאדאת האכיל אותנו עורב שאת בישולו הקדיח, ואנו אכלנו וביקשנו עוד. מצרים מנהלת מלחמה דרך סוכנים כאילו אין הסכם שלום, ומדברת שלום כאילו אין לה יד ורגל בכל המהלכים שנועדו להשפיל ולפגוע בישראל. הציפיות הישראליות להכרה אמיתית במדינה היהודית מתנפצות אל מול חומת האטימות המוסלמית, אשר במקרה של מצרים עטופה בנייר, ובמקרה של החמאס מתבטאת בקסאם. סוריה לעומת זאת שומרת על השקט של מי שיודע שיש לו מה להפסיד. דמשק מטרה נוחה ורכה לא פחות מתל אביב. סוריה אם כך מנהלת שלום דרך דיבורים תקיפים, ומדברת כאילו הגבול היחיד שבו שורר השלום, כולל משלוחי תפוחים בכל עונה, הוא גבול מלחמה.
לאחר שהתפכחנו מן הרמייה העצמית של השלום עם מצריים יש להתעשת בכל האמור בסוריה. הדרך הבטוחה לשמור על גבול השלום עם סוריה הוא להשאיר אותו במקומו, ולצחצח היטב את החרב. הדרך הטובה ביותר לשוב למלחמה נגד סוריה היא למסור את השטח השולט בידיה, ולהשיב את החרב לנדנה. ובאשר למצרים, טוב לה לישראל שלא תתהדר בהסכם השלום הנואל, שתפסיק לאחז את עיניה שלה במראה. ישראל להבהיר למצרים כי כאב הראש הקרוי עזה הוא כולו שלה, כולו מעשה ידיה, ועליה לקחת את האחריות, או לסבול מן התוצאות של ההפקרות.
