"התקווה" - מפלגה ללא תקווה

חברים טובים טרחו לשלוח אלי בימים אלה בדוא"ל צילום, תחת הכותרת: אהל מחאה נגד אנאפוליס. הבטתי בתמונה. אהל היה שם, שלטים גם כן, והיו שתי דמויות, לאמור שני מוחים. אחד השלטים על האהל הכריז: "התקווה מפלגה ציונית לאומית".

אולי זו היתה מטרתה העיקרית של התמונה שנשלחה אלי, כמו בוודאי לרבים אחרים. ברצוננו לבשר לך - אומרים היוזמים - כי קמה לה מפלגה חדשה בישראל, נושאת תקווה של התחדשות ציונית לאומית והיא כבר בשטח. נגד אנאפוליס? - אכן כן, אבל זוהי כרגע מטרה משנית.

חשבתי בלבי: אם התמונה המדכאת-משהו, הפאתטית, צריכה לשקף את המפלגה החדשה - אבוי לה ל"התקווה", והיא עודנה בחיתוליה. בעצם לא הופתעתי. הן כבר לפני כמה שבועות פנו אלי אותם חברים טובים והציעו לי להצטרף ליוזמה להקים מפלגה חדשה בימין.

הליכוד איכזב, לדבריהם, התמתן והשמאיל, כך הסבירו, ההבדל בינו לבין קדימה ו"העבודה" התמזער. לא נותרה אפוא אלא רק דרך אחת לחדש באמצעותה את מסריו ההיסטוריים - ייסוד גוף פוליטי חדש וטהור.

תוך כמה ימים פרסם רשם המפלגות בעיתונות, כי הוגשה לו בקשה לרשום מפלגה חדשה ושמה בישראל - "התקווה". במודעה נמסרו מטרות המפלגה ושמות עשרת הראשונים ברשימת מייסדיה.

אכן, גלריה מכובדת של אישים-חברים, ישרי דרך, איכפתיים, מודאגים (ובצדק), שכבר שנים דעותיהם הלאומיות מוכרות למדי לציבור קוראי מאמריהם בעיקר באתרי האינטרנט. הם הציבו לעצמם מטרות ראויות שאי אפשר שלא להסכים לרובן, אולי בניסוחים קצת שונים.

וכי מי במחנה הלאומי יכול להתנגד לרעיון שלימות המולדת? או לזכות ההתיישבות היהודית בכל רחבי ארץ-ישראל? או לחיזוק אופיה היהודי-ציוני של מדינת ישראל? או לשלילת מדינה פלשתינית בין הים לירדן? אם כך, מדוע השבתי בשלילה לפנייה אלי? מדוע לא החזרתי את כרטיס החבר שלי בליכוד ולא הצטרפתי לקריאת "התקווה"?

יש להניח, כי כשם שפנו אלי, פנו היוזמים לעוד רבים אחרים במפלגות הימין הלאומי, ניסו לדבר על לבם להצטרף אל ההתארגנות החדשה ולתת יד "לביסוס הציונות בארץ-ישראל". ניסו לשכנעם לנטוש את המפלגות הוותיקות, והליכוד בראשן, ולתת צ'אנס לתקווה החדשה. כמה נענו, כמה הודיעו כי הם מברכים על היוזמה ונותנים לה יד? - אין אני יודע. אני לא נמניתי עם המצטרפים.

מצע נאה, בוודאי עדיין לא מהוקצע ומנוסח סופית, יש לה להתארגנות החדשה הזאת ששמה "התקווה". אבל האם יש תקווה ל"התקווה"? האם באמת ובתמים ניתן לתרגם אכזבה מהמפה הפוליטית הקיימת, מהאגף הימני שלה, מרקורד העשייה של המפלגות הוותיקות והליכוד בתוכן, לניסיון להוסיף מפלגה חדשה באגף המחנה הלאומי? האין זו נאיביות פוליטית והרפתקה יומרנית להקים מפלגה חדשה, שספק אם תצליח לגבש סביבה מספיק חברים, תומכים, מצביעים, כדי לעבור לפחות את אחוז החסימה שיועלה בקרוב ככל הנראה ל-2.5 אחוז?

והיה אם תעבור "התקווה" את אחוז החסימה, אם ייכנסו האישים הנפלאים האלה, ד"ר רון בריימן, ד"ר יובל ברנדשטטר ואל"מ (מיל.) יהואר גל, לכנסת - כי אז מה? מה יוכלו לעשות בכוחם הדל בבית המחוקקים למען הציונות, למען שלמות המולדת, למען מניעת הקמתה של מדינה פלשתינית?

האם לא נהיר לכל, ששלושה מנדטים אלה, אם אכן ימומשו, יבואו רק מקולות שיגוייסו מתוך המחנה עצמו, המחנה הלאומי ובעיקר מהליכוד - הכוח המרכזי בגוש הימין? "התקווה" לא יהיה לה ערך מוסף. לאמור, נוכחותה בשטח לא תעצים את המחנה הלאומי, לא תעביר אליו קולות מבחוץ.

אין אני מאמין במפלגות קטנות. הן אומנם יותר מונוליטיות, מגובשות אידיאולוגית, הלב הולך שבי אחריהן, אבל תכלית של ממש אין בהן. האנשים הטובים שמריצים עכשיו את "התקווה" - ומי יודע כמה עוד ניסיונות לכינון מפלגות חדשות יהיו ככל שיתקרב מועד הבחירות - מכלים כוחותיהם ומשאביהם לריק.

תחת זאת היה עליהם להיכנס לפעילות נמרצת בתוך הליכוד, לנסות ולהשפיע מבפנים על המפלגה הגדולה בגוש הימין כדי שתהיה יותר לאומית, יותר נאמנה לעקרונותיה שלה כפי שפורסמו בכל המצעים שלה בעבר. היה עליהם גם לנסות ולהיבחר לכנסת דרך רשימת מועמדיה של הליכוד.

ברי לכל, כי הקרב הפוליטי הבא על השלטון יתנהל בין הליכוד ולווייניו מימין לבין קדימה-"העבודה" ולוויניהן משמאל. אנשים אחראיים במחנה הלאומי, שאיכפת להם, שמשוועים למהפך בהקדם, אם על-פי ההגיון הפוליטי הצרוף יפעלו, על-פי השכל וההגיון ולא על-פי הרגש ותקוות-השווא, חייבים לחזק את הליכוד מבית - בתיגבור האגף האידיאולוגי-לאומי בתוכו ובשילוב אנשים טובים וראויים ברשימתו.

אין לי ספק שבשמאל מברכים על ההתארגנות החדשה, תהיה בוסרית ככל שתהיה, בתקווה שתנגוס מהליכוד, תקטין את סיכוייו להגיע לשלטון. כבר היה לנו ניסיון דומה בעבר. בבחירות 1992 איבד הליכוד את השלטון, כי קמה מפלגת הרב לוינגר, שנגסה קולות ממפלגת "התחיה", גרמה לכך שלא עברה את אחוז החסימה. התוצאה זכורה היטב: המחנה הלאומי עבר משלטון לאופוזיציה.

ולכן יש להתלכד סביב ובתוך הליכוד בראשות בנימין נתניהו. יש לדאוג לכך שהתנועה תהיה אופוזיציה יותר לוחמנית, תוך נאמנה לעקרונותיה שלה, ופחות פשרנית בעמדותיה הלאומית המוצהרות. יש לחדול מהתארגנויות שוליות שנזקן גדול מתועלתן.

יש לנו על המפה די והותר מפלגות ימניות, קטנטנות. הגיע הזמן לחשוב בגדול וללכת בגדול, כי ההכרעה תיפול בין הגדולים, בין ימין לשמאל, בין "המערך-קדימה" לבין הליכוד. רק אם הימין שוב לא ישים רגל לעצמו, יש תקווה, תקווה גדולה למהפך שלטוני מיוחל ב-2008.