עד לפני חצי שנה מרכז הכובד של המזה"ת היה בטהרן. מיליציות שיעיות הדליקו תבערה גדולה שאיימה למוטט את עירק, שבחסות ארה"ב, אל תוך מלחמת אזרחים. אירן באמצעות שלוחיה בעירק, בלבנון וברשות הפלשתינית החזיקה את הממשלים הפרו אמריקנים בעירק, לבנון והרשות הפלשתינית כבני ערובה לעוצמתם של מליציות החסות האירניות.
החלטת הליגה הערבית להצטרף לוועידת אנאפוליס בדרג של שרים העבירה את מרכז הכובד הפוליטי מאירן לארה"ב. למעשה נוצרה לקראת אנאפוליס ראשיתה של התאגדות ערבית לבידוד אירן, המוכנה, בהתרסה מוחלטת לשאיפה האירנית למחוק את ישראל מהמפה, לתת הכשר מסויג לעצם קיומה של ישראל.
סוריה, בת הברית העיקרית של אירן, נקלעה לדילמה קשה בין בידוד משאר העולם הערבי ואובדן לגיטימיציה בליגה הערבית לבין דבקות באירן. בין משאבי הכסף של סעודיה והיכולת הכלכלית של ארה"ב לכלכלה האירנית המקרטעת. לא רק בסוגייה הישראלית צריכה סוריה להחליט אלא גם בסוגיות לבנון ועירק.
המהלכים במזה"ת שהוכתבו על-ידי אירן מוכתבים, נכון לעכשיו, על-ידי ארה"ב בשיתוף פעולה גובר עם העולם הערבי סוני ובבידוד גובר של אירן.
בידודה המתריס של אירן והדילמות הניצבות בפני המשטר הסורי הם תהליכים רצויים מאוד לישראל ולמעמדה האסטרטגי במזה"ת. כל התוועדות מתוקשרת עם ראשי העולם הערבי מקבעת את הקיום הישראלי יותר ויותר בתודעה הערבית במזה"ת. באנאפוליס יכולים להיווצר היסודות לשיתוף אינטרסים בין ישראל לעולם הערבי להכלת האיום האירני בעתיד. אלא שכעת, בטווח הקצר, התהליך הזה ממומן כולו במטבע ישראלית.
הוויתורים הישראלים הם שהצליחו לייצר את הנוסחה המתאימה לשיתוף מדינות הליגה הערבית ולהעמקת הדילמה הסורית. אין כמעט ספק שישראל תמצא בלחץ גובר והולך מצד ידידתה ארה"ב להמשיך ולממן, במטבע ישראלית, את הליגה האנטי אירנית המתקבצת לתצלום ראשון באנאפוליס. בראיית ארה"ב, הרלוונטיות של אבו מאזן בחברה הפלשתינית היא שולית לרלוונטיות שלו בהנעת תהליך אנאפוליס לקירוב בין ארה"ב, העולם הערבי ואולי גם ישראל.
המזה"ת ידוע בהפכפכנותו הדו משמעית. המשטר בארה"ב יתחלף בעוד שנה. סעודיה, כפי שנהגה תמיד, תנסה לגבות את מרב המחיר הפוליטי האפשרי מחבירה לתהליך אנאפוליס אבל גם תנהל מו"מ עם האירנים, מעמדת כוח משופרת, על עוצמת התהליך. מצרים תמשיך לחמש את החמאס, לאירן יש עוד הרבה גפרורים להשליך לאווירה הדליקה של המזה"ת ועזה המתגרה עלולה להתפוצץ במתכוון או בטעות בכל רגע. כאשר ג'ורג' בוש וקונדוליזה רייס יכתבו את זיכרונותיהם אנחנו עדיין נצטרך להתמודד עם חברה פלשתינית שסועה ומזה"ת הפכפך ושופע טרור.
ראוי שישראל תיתן הזדמנות לתהליך ותזין אותו במחוות ובוויתורים טקטיים. שחרור אסירים, הסרת מחסומים והעברת כספים שיכולים, מן הסתם, גם לעודד את הטרור אבל לא לסכן את קיומה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, הם מבחינת סיכונים שכדאי וצריך לקחת.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שהרשות הפלשתינית מפוצלת. שהחמאס בעזה אומנם מבודד אבל חי נושם ובועט, שאש"ף משותק, שאבו מאזן לא נהנה אלא מתמיכה חלקית ומצומצמת במחנה הפת"ח, שהחבורה המובילה בצד אבו מאזן דחקה הצידה לחלוטין את ההנהגה האותנטית של הפתח בשטחים לטובת חבורת הנהנתנים המושחתת מתוניס, שהלגיטימיות שלהם ושל אבו מאזן היא מלאכותית ונשענת על כידוני צה"ל וכסף אירופי ושרוב מוחלט של הציבור הפלשתיני שולל, מטעמים שונים, פתרון של שתי מדינות ועוד יותר פתרון של שתי מדינות לשתי עמים.
לכן, למרות האופטימיות מאנאפוליס במישור הכלל ערבי, אנאפוליס לא יכולה לייצר תפנית אסטרטגית ביחסינו עם הפלשתינים. אם נרצה מדינה יהודית דמוקרטית נצטרך לבסוף לחזור למתווה החד-צדדי.
