למות בעד ארצנו - בלי ביטוח

"בכו בכו להולך, כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו". כך, בציטוט מדברי הנביא ירמיה, פותחת ועדת וינוגרד את הדוח שלה על מלחמת לבנון השנייה ומקדישה אותו ל"פרחי החן, חיילי צה"ל שנקטפו בטרם עת במלחמה והשאירו אחריהם אם דומעת, אב דואג, אח עצוב, רעייה מתגעגעת ותינוק".

רב סרן במילואים רן כוכבא ז"ל, נווט מסוק קרב פתן (אפאצ'י), היה בין פרחי החן שנהרגו במלחמה.

"ג'ינג'י חכם בעל לב זהב", כך מתואר רן על-ידי חבריו, באתר ההנצחה יזכור של משרד הביטחון.

רן היה תמיד ראש וראשון להתייצב לכל קריאה למילואים, מספר שם מפקדו. במהלך השנים, היה שותף למבצעים רבים. בהם מבצע דין וחשבון, ענבי זעם, גאות ושפל ועוד פעילויות ומבצעים רבים, שעל חלקם עדיין לא ניתן לספר.

שנה לפני נפילתו במלחמה, העניק הרמטכ"ל לרן צל"ש: אות המילואימניק המצטיין.

אותה מדינה שרן כה אהב ושלמענה הקריב את חייו, העניקה לחברת הביטוח מנורה רישיון לנהל את חסכונות והפרשות הציבור.

הרישיון מקנה לחברת הביטוח מנורה יתרונות משפטיים ופיננסיים המאפשרים לה לעשות לביתם של בעליה ומנהליה הון עתק ולאו דווקא בזכות הקרבה או כישורים מיוחדים.

בעקבות מלחמת לבנון השנייה, חרב עולמה של משפחת כוכבא. רן הקריב את חייו במלחמתו על המולדת ונקטף בדמי ימיו, בהותירו אחריו אלמנה ושלושה יתומים רכים בשנים שגם מטה לחמם נגדע.

לעומתם, רווחיה של חברת הביטוח מנורה לא רק שלא נפגעו במלחמה. הם צמחו וצמחו, הוכפלו ואף למעלה מהוכפלו, ביחס למצבם שלפני המלחמה.

חייו של רן כוכבא היו מבוטחים בחברת הביטוח מנורה. אולם מנורה הפנתה כתף קרה לאלמנה ולשלושת היתומים הרכים.

"המקרה מצער", אמרו אנשי מנורה לאלמנתו של כוכבא. את וילדייך אבדתם את היקר לכם מכל. אבל גם לנו יש את היקר לנו מכל. אולי כעת תביני ללבנו. כמה קשה לנו להיפרד מהיקר לנו מכל.

האלמנה נאלצה לפנות לעזרת בית המשפט לצורך מימוש זכויותיה על-פי הפוליסה. התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר. בהליך זה הנתבע אינו רשאי להתגונן אלא לאחר שפרט את טענותיו ובית המשפט מגיע למסקנה כי הטענות מהוות הגנה, ולו הגנה קלושה, מפני התביעה.

אנחנו לא נשלם אפילו אגורה שחוקה אחת, כך הודיעה מנורה לשופט חגי ברנר, בבית משפט השלום בתל אביב.

רן כוכבא הוליך אותנו שולל. בעת עשיית הביטוח, הבהירה מנורה, שאלנו את רן אם מקצועו או תחביבו קשורים בטייס. רן השיב בשלילה. זו תשובה שאינה כנה ואינה מלאה. זו תשובה מטעה המשחררת אותנו מכל אחריות.

השופט ברנר לא הסכים לאפשר למנורה להתגונן בטענה זו. רן טס אך ורק כאשר נקרא אל הדגל, הבהיר השופט. רן טס אך ורק במסגרת שירות המילואים שלו. הטיס לא היה מקצועו. הטיס גם לא היה תחביבו.

אם מנורה מסרבת לקבל לביטוח טייסי מילואים או נווטי מילואים, או דורשת מהם פרמיות גבוהות יותר, עליה להקפיד להציג בפני המועמדים לביטוח שאלות ברורות וממוקדות בנוגע לעיסוקם הצבאי ולא רק בנוגע לעיסוקם האזרחי או לתחביביהם.

"שרות המילואים הוא תופעה נפוצה (עדיין) במדינת ישראל, כך שיש ליתן עליו את הדעת כאשר מנסחים שאלון עבור המועמדים לביטוח", קבע השופט.

אין כל סיבה שמנורה לא תנהג כך, הוסיף השופט. מדובר בחברת ביטוח הנעזרת בליווי משפטי צמוד ומקצועי על כל צעד ושעל.

על כן, סיכם השופט, כאשר המנוח לפי תומו השיב בשלילה על השאלה האם מקצועו או תחביבו קשורים בטייס, לא ניתן לייחס לו מתן תשובה שאינה כנה או אינה מלאה.

מנורה לא ויתרה וביקשה רשות להתגונן בטענה נוספת.

בתור טייס מסוקים במילואים, ניהל רן, כך לשיטת מנורה, אורח חיים מסוכן. בשאלון מנורה קיימת שאלה: "האם קיים סיכון מיוחד באורח חייך או בפעילויותיך". גם על שאלה זו ענה רן בשלילה ובכך הפיל אותנו בפח.

"אינני סבור כי שאלה כה כללית וכה מופשטת מחייבת מתן תשובה אחרת מזו שנתן לה המנוח", פסק השופט ברנר. "כל לוחם מילואים חשוף מטבע הדברים לסכנה רבה יותר מזו של מי שאינו משרת במילואים. חרף זאת, פשיטא שאם איש מילואים כזה ישיב בשלילה על השאלה האם קיים סיכון מיוחד באורח חייו או בפעילויותיו, לא יהיה מקום לקבוע כי מדובר בתשובה שאינה כנה או אינה מלאה, שכן מדובר בסיכון המשותף לעשרות אלפי לוחמי המילואים של צה"ל, ואין המדובר בסיכון המייחד את הלוחם הבודד".

טענה נוספת מפי מנורה: בפוליסת הביטוח, שאמנם הודפסה לאחר מות המנוח ומעולם לא נמסרה לו קיים חריג טייס. מנורה ביקשה רשות להתגונן בטענה כי מותו של המנוח נמצא בגדר החריג.

אלא שמנורה לא טענה כי יידעה את המנוח על חריג הטייס וכי וידאה שהמנוח ער למשמעותו, זו חובת הידוע והוידוא שעמדנו עליה רבות.

לא היה דבר פשוט יותר מבחינתה של מנורה, קובע השופט, לכלול כבר בטופס ההצעה את התנאים העיקריים של הפוליסה, ובעיקר, את החריגים שלה, לרבות חריג הטייס.

לחלופין, לא היתה כל מניעה של ממש מהפקת הפוליסה ומסירתה לידיו של המנוח בעת קבלת הצעת הביטוח, שכן בעידן הנוכחי, ניתן להפיק מסמכים סטנדרטיים כמו הפוליסה, בלחיצת מקש, ואין כל הצדקה לפרק זמן של שלושים יום בין הקבלה לביטוח לבין הפקת הפוליסה.

השופט חגי ברנר דחה אם כן את בקשתה של מנורה להתגונן מפני התביעה בטענות אלה.

בשולי הדברים העלתה מנורה טענה נוספת לפיה אין להבחין בין מוות למוות ואין לקיים דין שונה לכל סוג של מוות.

השופט ברנר לא התייחס לטענה זו. אולי אתם הקוראים יודעים למה התכוונה מנורה?