בחירה חופשית - לא תמיד

מעשה באדם שנקלע לא עלינו לקשיים כלכליים והנושים צבאו עליו מבוקר עד ערב. הלך אותו אדם אל הטוב שבחבריו ושח לו את מצוקתו. אמר החבר: יש לי רעיון. בפעם הבא שיבוא אליך נושה, תצא מהחדר ותחזור עטוף בטלית, תתקע בשופר, תתחיל לרקוד כמו בשמחת תורה ותקנח באוזני המן. הנושה יגיע מן הסתם למסקנה שצרותיך העבירוך על דעתך ויעזוב אותך לנפשך.

שמע האיש בעצת חברו וכך נהג כאשר הגיעו אליו הנושים. מדי פעם אף עידכן ושיפר את "מופעו" והוסיף לו הדלקת נרות חנוכה, אכילת מצה או סתם אמירת פרקי תהילים בקולי קולות. וזה עבד. בעיר פשטה השמועה שפלוני יצא מדעתו, הכל נדו לו בראשם והפסיקו להטרידו.

אלא שבעל העצה היה גם הוא מנושיו של אותו אדם, ויום אחד בא לתבוע את חובו. אמר לו החייב: המתן רגע. יצא מן החדר וחזר אליו עטוף בטלית, בידו האחת ספר תורה ובידו השנייה לולב, החל לרקוד ולשיר - הכל כמנהגו מימים ימימה. אמר לו החבר בכעס: ראה איזה רשע אתה! נתתי לך עצה טובה - ואתה משתמש בה נגדי!

משל זה סיפר המגיד מדובנא, ר' יעקב קרנץ, כהסבר לפסוק בשירת האזינו "צור ילדך תשי [=נשייה - שיכחה] ותשכח אל מחוללך". אמר המגיד: אלוקים ברא באדם את יכולת השיכחה, על-מנת שיוכל להמשיך בחייו גם לאחר אירועים מצערים. אך מה עשו החוטאים שבישראל? השתמשו בתכונה זו עצמה על-מנת לשכוח את אלוקים.

למדנו מכאן, שעל האדם לנצל לטובה את התכונות הטבועות בו ואת האפשרויות שמעמיד לפניו בורא העולם. ומה קורה למי שאינו הולך בדרך זו - על כך אנו למדים בפרשת השבוע, פרשת "וארא".

התורה מספרת, שלאחר חמש המכות הראשונות, היקשה פרעה את לבו וסירב לשלח את בני ישראל. אך לאחר ארבע המכות הבאות, הוא כבר היה מוכן לשלחם, אך אלוקים הוא שגרם לו להתעקש ולעמוד בסרבנותו.

כאן נשאלת שאלה מפורסמת ומובנת מאליה. אחד מעקרונות היסוד ביהדות הוא הבחירה החופשית, כפי שמנסח אותו הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ה'): "רשות כל אדם נתונה לו, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו".

"...אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי האומות ורוב גלמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן. אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם [בן נבט], או חכם, או סכל, או רחמן, או אכזרי, או כילי [=קמצן], או שוע [=נדיב], וכן שאר כל הדעות[=המידות]. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכהו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה".

עקרון הבחירה החופשית מרכזי כל כך, משום שבלעדיו אין שום ערך לתורה או לכללי מוסר והתנהגות כלשהם. אם נגזר על האדם מלמעלה שיהיה פושע או שומר חוק - מה פתאום נטיל עליו אחריות למעשיו?
ובכן, כיצד זה נשללה מפרעה הבחירה החופשית? וחמור מכך: אם הבחירה נשללה ממנו - מדוע המשיכו הוא ועמו להיענש? האם זהו הצדק האלוקי?

עונה הרמב"ם: בהחלט כן. והוא מסביר (הלכות תשובה, פרק ו'): "אפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהיה הפרעון מזה החוטא על חטאיו אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו דרך התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאים אלו שעשה".

והרמב"ם מדגים זאת מפרעה: "לפיכך כתוב בתורה 'ואני אחזק את לב פרעה', לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר 'הבה נתחכמה לו', נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרעין ממנו, ולפיכך חיזק הקדוש ברוך הוא את לבו".

זהו היגיון נפלא בפשטותו. הקדוש ברוך הוא נתן לאדם את הבחירה החופשית על-מנת שיבחר בטוב. אם האדם מנצל זכות זו לרעה - בדומה לאותו נושה שהתחזה למשוגע - עונשו יהיה שלילת הזכות ממנו. אבל זה יקרה רק במקרים קיצוניים ביותר, כמו פשעיו האיומים של פרעה נגד בני ישראל.

אנו מכירים צעדים דומים גם בחיי היום-יום. המדינה מעניקה רשיונות מרשיונות שונים: לנהיגה, לעריכת דין, לייעוץ השקעות, לרפואה ועוד ועוד. אך מי שמנצל לרעה את הרישיון שניתן לו - נוהג בפראות, משבש הליכים, גונב מלקוחותיו, פוגע בחולים - אך הגיוני ומתבקש הוא שרשיונו יישלל ממנו.

אפשר לבוא ולומר, שמן הראוי גם להרחיב את יישומה של תפישה זו. למשל: עובדים המפרים צווים של בית הדין לעבודה - האם אין מקום לשלול מהם לתקופה מסוימת סעדים עתידיים של אותו בית דין? חברי כנסת המנצלים לרעה את חסינותם לצורך שיבוש הליכים - האם ראויים הם ליהנות ממנה בעתיד?

זכות, כל זכות, איננה צ'ק פתוח. היא כוללת גם את החובה לנצל לטובה את הזכות ואת האפשרויות שהיא מעניקה. החברה חייבת להגן על עצמה מפני מי שמנצלים לרעה את פתיחותה ומפרים את האמון שניתן בהם. זהו לקח מעשי ויום-יומי מפרשתנו.