אחריות אישית כשגרה, הנה אבן יסוד בתרבות הניהול. ואף על-פי ולמרות הבולטות בנחיצותה, אין האחריות האישית שוררת בישראל. זולת קביעותיה מעת לעת (ותמיד לאחר אסון), כמסקנות ועדת חקירה ממלכתית.
ודווקא זו (ועדת החקירה) איננה מודעת לכך שבקביעתה לגופו של פלוני, היא מותירה את ישום האחריות האישית בשגרה עד האסון הבא. וגם זו בהתניה לקביעתה של ועדת החקירה שתבוא לאחריו, וחוזר חלילה. זאת ועוד. מייעודה המוגדר של הוועדה (לשם חקירה) עומדת כעדות, רעה נוספת, המסמנת את אפסות תפקודם של מערכות הבקרה והביקורת האורגנים.
עולה מזה, כי התועלת היחידה הנובעת מתפקוד הוועדות ומרצף פעילותם, נמצא בהוכחה על תרומה שלילית מתפקודם. ומעל לזה, סימון ברור המתריע על ניהול המדינה ביום-יום - ללא אחריות אישית, וללא מערכת ביקורת ובקרה אפקטיבית. מה שמבאר כי הוועדה כמו הציבור והממסד, כבולים בקוריה של תת-תרבות – המונעת חשיבה סדורה ועניינית – שבין מכותיה היותר כואבות נעדרת הזכות הטבעית של כל אדם, לשגות, לזהות את השגיאה, ולמנוע את הישנותה בעתיד. רוצה לומר כי הטעות מלווה את האדם כצל, "ומי שאיננו מכיר ביכולתו ובזכותו לטעות – איננו בן אדם ". אלא שכלל שכזה נסתר מעיני וועדות החקירה לדורותיהם.
צא וראה:
לוועדה עומדת היכולת להדיח בעל תפקיד, ובלבד והוכח כי המסכן טעה. והרי ידוע כי המעשה האנושי רצוף בטעויות ולאחר שזוהו, נמנע "אדם נורמלי" מהישנותם. כך שהממד הקובע לוועדת חקירה, כי מי שטעה יודח – איננו ישים כשהמדובר בבן אנוש. מה גם שעריפת ראשו של בעל התפקיד נתפס במקומותינו, לראש ולעיקר. ובכך מסיח דעת מהפקת לקחי אמת – בהנחה כי לאחר התזת ראשו של הקברניט, הכול יהיה בסדר. ההפך מזה הוא הנכון. דווקא מי שהוכר ככזה ששגה, יהיה חייב לעצמו ולשולחיו, לאתר ולתקן את הליקויים. כל שכן כאשר מחליפו פועל על-פי העיקרון הישראלי קובע "כי לי זה לא יקרה", ומבצע תיקונים על-פי תחושות בטן, חליף לאיתור ולהפקת לקחים נאותה.
למשל - בהמלצת ועדת אגרנט אחרי מלחמת יוה"כ גורש דדו ז"ל. מוטה גור ז"ל שמונה במקומו הורה "לשכוח את העבר העכור" (שם נמצאים הלקחים), ופעל לשיקום הצבא על-פי תחושות בטן, שלא היה בהן תימוכין ללקחי המלחמה. ואכן, תחת הנהגתם של שר הביטחון פרס ורה"מ רבין ז"ל. שילש הרמטכ"ל את כמות העוצבות, הכפיל בעוצמת חיל האוויר, מערכת ההתרעה גדלה בהרבה, ומחסני החרום התמלאו מכל הבא ליד. והכל כדי מניעת הישנותם של לקחי המלחמה שהסתיימה בבאה אחריה. בפועל התרחשו הדברים במהופך. והראייה כי בעבור 8 שנים של הפקת לקחי מערכת יוה"כ, באה "מלחמת שלום הגליל", שבה חזרו הקלקולים וביתר חומרה.
מאחר שאין אמת מידה כמו מלחמה המשקפת את אופני ההתכוננות אליה, סימנה משל"ג את "שיקום צה"ל אחרי יוה"כ" כמעשה אווילי וחסר אחריות. וגם, סימן דרך ברור כי החלטת ועדת אגרנט בהקשר לעריפת ראשו של דדו ז"ל הייתה שגויה ומזיקה.
למרות בולטותו של סימן הדרך מעשה ידיה להתבייש של ועדת אגרנט, התעלמה ועדת כהן מקיומו. ולכן פסיקותיה לגופו של אדם הביאו לגירושו של רפאל איתן ז"ל, רמטכ"ל צה"ל במלחמת שלום הגליל.
בהדחה זו, הניחה ועדת כהן ללא כוונה טובה, את המסד לכישלון המחפיר של צה"ל במלחמת "שלום הגליל השנייה". כי זאת לדעת. בפעם הראשונה לאחר ארבע מלחמות, הורה רפול לבצע הליכי הפקת לקחים במיטב האפשרי – מעשה שלא היה כמותו מאז הקמת צה"ל.
תחילתו בכינוסים בחתך חילי, המשכו בפעילות וועדות שחקרו סוגיות נבחרות, וסיומו באוגדן " לקחי צה"ל במלחמת שלום הגליל". אלא מאי. משום משכי הזמן שנדרשו לחקירה וסיכומים, הושלם האוגדן לאחר הדחתו של רפול. כך שטכס מסירתו נערך בלשכתו של רא"ל משה לוי, שהורה לאחר עלעול קצר לגנוז אותו. משמע, כי לקחי מלחמת שלום הגליל, נגוזו כאילו המלחמה לא הייתה.
ואכן, אם נפריד בין הכוונות הטובות של חברי ועדת כהן, לתוצאות שנבעו ממסקנותיהם – עולה כי אלה יצקו בלי דעת, את המסד לתבוסת צה"ל במלחמת שלום הגליל השנייה. כלומר, מביצועים אלה כמו ההמלצות של ועדות אחרות בולטת איוולת עריפת הראשים, פעמיים.
באחת, במניעת הזכות לשגות. וככזו המכוונת וכובלת את פעילות הקברניט.
ובשנייה, בהתעלמות מיכולתו וממחויבותו, להפקת לקחים באופן אמין ותורם.
בורות וחוסר הבנה ברזי המקצוע הצבאי, נחלת ועדת החקירה והנחקרים.
חברי ועדת אגרנט שחקרו את מקצת אירועי מלחמת יום כיפור כולם מורמים מעם אך שבויי האיוולת - מיקדו את מסקנותיהם ל"קונספציה" כמקור למכשלה. כלומר, היסמכות על כך שביחסי הכוחות, אין לאויב סיכוי לנצח את ישראל – ומשום כך יימנע מיציאה למלחמה.
מה שמלמד כי לדעת הוועדה אלמלא היה צה"ל מגויס, הייתה המלחמה נמנעת. לכאורה נימוק שכזה אכן עומד איתן, מה גם שגיוס קודם באפריל שימש כאסמכתה. אלא שבאימוץ טעון שכזה הוכיחו חברי הוועדה כי הם, כמו אלה שאותם חקרו, היו שבויים ולא מדעת בכבליה של תת-תרבות בניהול ובהבנת המקצוע הצבאי.
ואכן, מה שנסתר מעיני חברי ועדת אגרנט ואיתם עשרה אלופי משנה כעזר, מוכר לכל צוער המתחיל את לימודיו בקורס קצינים. שם מלמדים כי למלחמה שתי צורות קרב, ההגנה וההתקפה. על-פי אלה אמור הצבא להתאמן, ופריסתו ומוכנותו תואמת לכוונות וליכולת האויב. אומנם צדקו אלה שקבעו כי רק בעבור שלוש שנים יהיה בידי מצרים וסוריה יכולת משמעותית להכריעה את ישראל. אלא שבורותם מנעה מהם להקיש מתוך הצהרת הכוונות של נשיא מצרים (אנואר סאדאת), כי מטרת המלחמה שתוצא אל הפועל תוך שנה – איננה הכרעת ישראל אלא מלחמה מוגבלת, במטרה להפשיר את הקיפאון המדיני. ואם רמז כל כך עבה לא הספיק, עמדה פעילות האימונים המסיבית של צבא מצרים לצליחת התעלה, כאיתות בולט מאין כמותו המרמז על תוכניות המלחמה.
התעלמות הוועדה מחוסר הבנת הנקרא הייתה נסבלת, אילו זיהו את המכשלה שהוציאה את צה"ל משווי משקל. אלא שוועדה זו כמו הנחקרים התעלמו מכך שצה"ל הוריד מסדר יומו את צורת הקרב המכונה הגנה. חכמי הדור כמו נחקריהם לא הבחינו בערכם ובמשמעויות האסטרטגיות של שטחי סיני ורמה"ג. וזאת למרות היותם מענה להעדר העומק האסטרטגי (ששימש בצדק עילה למערכת ששת הימים), ומסד קלאסי לתמרון ואש לניהול הגנה ולבניין צה"ל שבסיסו באוגדה המשוריינת. התעלמות הוועדה מכשל ניצול מרחבי סיני ורמה"ג לניהול הגנה, הביאה לשיבוש דעת לאומי, בייחוס ההפתעה לצבא הסורי והמצרי.
אופני הניהול החובבני של קרבות הבלימה, מלמד בדיוק את ההפך. מאלה עומדת ההוכחה, כי במלחמת יום כיפור הפתיע צה"ל את עצמו, כאשר נוכח כי איננו מוכן לניהול הגנה. ללא הכנה מוקדמת של השטחים, ללא תוכניות מבצעיות, בלי חלוקת גזרות, ללא הכרת שטח, מיקוש ומכשולים. וחמור מכל אלה: העדר מודעות להלחם במגננה.
מה שמלמד כי התמקדות וועדת אגרנט "בקונספציה" כראש וכעיקר, הביאה להתעלמות מבעיות יסוד בבניין ובהכשרת הצבא למלחמה. ובכך פתחה שער לשיקום מעוות של הצבא. ולשימור כשלי מלחמת יום כיפור שחזרו על עצמם במלחמת שלום הגליל. ואם נרחיק עדות, גם כעילה לוועדת החקירה (ועדת כהן) שבאה אחריה.
אם התוצר ותפוקתם של הטובים והחכמים כל כך מזיק – בשביל מה צריך וועדת חקירה?
על פני הדברים עולה כי מפעילותם הפיקו ועדות החקירה מסקנות שבסיס כולן בתוצאה. בעוד שהסיבות להיווצרותה, כלל לא נחקרו. סביר להניח כי ועדת החקירה שהעדיפה "לחפש את הגרוש ליד הפנס", פעלה כמו הנחקרים על-פי הליך המקובל בישראל, ובו מהווה התוצאה חזות הכל. להווה ולעתיד אין משמעות. ניצחת במלחמה, תהיה ראש ממשלה ואו לפחות שר מכובד. נכשלת, לך הביתה. גישה שכזו הרסנית לכל מערכת ומדינה, כל שכן למדינה שבה סיום מלחמה – מסמן את המחויבות להתכונן לבאה אחריה.
ולכן שקלול פעילותו של הקברניט בתואם לתוצאה, מערפלת ומונעת הבנה באשר ליכולתו לפרש נכון את סיבות המכשלה/ניצחון, ולתקן את הנדרש טוב יותר מכל האחרים – ובלבד והמדובר באדם ישר ומוכשר.
מכל אלה יש די כדי להבין, את הסיבה לכישלונן של ועדות חקירה בישראל. הללו פועלות על-פי אותם נורמות וקריטריונים מעוותים, העומדים כמסד לאסון שהוא נשוא חקירתם.
מה שמביא לזהות כמעט מוחלטת בין כשלי המלחמה למסקנות ועדת החקירה אחריה – כאשר שניהם זהים, משום אפסות תרומתם לביטחון ישראל.
לכאורה, המסקנה המתבקשת מכל אלה, היא בהימנעות מהקמת ועדת חקירה בעתיד – ולא היא. יש מקום לתפקודה של מערכת בעלת סמכויות כוועדת חקירה ממלכתית, משום חולשתם המוכחת של מערכות הביקורת והבקרה האורגניות. ובלבד שהוועדה תתמקד בחקר סוגיות יסוד, מבעוד זמן (כלומר, בטרם אסון). והמלצותיה לאחר קבלתם בידי הממשלה, יהפכו ליעד מוגדר לרבות מעקב על אופני הפקתם והטמעתם במערכת. ואם לאו צריך להיות ברור לכל אזרח, כי הטעם היחיד לקיומה, מיועד להסחת דעתו של הציבור, ואשליה זמנית לממנים אותה.
