להחליף את התפיסות השגויות

השורות האלה נכתבות קודם פרסום דוח ועדת החקירה לבדיקת מחדלי מלחמת לבנון השנייה. התקשורת, כדרכה, מנתבת את הדיון לאפיקים פוליטיים ואישיים, שאמנם אין לזלזל בהם, אבל אין הם העיקר. את הכישלונות והמחדלים שאירעו במלחמה הזאת אי-אפשר לתלות בהחלטות שגויות של כמה אישים, אלא בתפיסות מוטעות ומסוכנות שהשתרשו בתודעה הציבורית.

אחת הביקורות הקשות על המלחמה נוגעת להימנעות מכניסה קרקעית ולהשקעת המאמץ העיקרי בפעילות חיל-האוויר. חשבו שאפשר לנצח במלחמה על-ידי הפצצות אוויריות, כאילו זה משחק היי-טק שמתנהל על צגי מחשב. רק אחרי שבוזבזו שבועות יקרים ואבד אפקט ההסתערות, הגיעו למסקנה שכדי לנצח חייבים להיכנס אל תוך השטח ולהכריע את האוייב במלחמה על-גבי הקרקע.

התפיסה השגויה הזאת היא פרי התעמולה של שנים רבות, שבהן הפריחו אצלנו את הססמה שבעידן הטילים אין חשיבות לשטח קרקעי. זו כמובן שטות גמורה, שאין לה שום אחיזה במציאות. אכן, טילים יכולים לנחות גם ממרחקים, אבל מלחמה אינה מוכרעת על-ידי טילים. ארה"ב לא הכריעה את עירק בהתקפות אוויריות ובטילי שיוט, אלא דווקא בכניסה קרקעית. וגם אנחנו לא הצלחנו להכריע את האוייב בלבנון על-ידי חיל-האוויר בלבד.

אפשר לנצח טרור

עוד כשל חשוב נעוץ בתפיסה האומרת שאי-אפשר לנצח ארגוני טרור המנהלים לוחמת גרילה. גם זו טעות שנסתרת על-ידי המציאות. עובדה היא, שבנחישות הדרושה נוצחו ארגוני טרור כאלה בעולם כולו. גם בארץ הצלחנו להכות מכה אנושה את ארגוני הטרור ביהודה ושומרון, כאשר נלחמנו בהם בלי עכבות מדיניות ובלי היסוסים. אבל עדיין היו היסוסים להיכנס ללבנון ולהכות שם במחבלים, מתוך אותה מחשבה מוטעית שאי-אפשר לנצח במלחמה זו.
ומה התברר, שכאשר ניתן לצה"ל האור הירוק, והוא נכנס ללבנון בעוצמות הדרושות, הוא הצליח להכות את המחבלים ולחסל מאות מהם. למרבה הצער, הפסקת-האש נכנסה לתוקפה דווקא בנקודה שבה החל מערך החיזבאללה להישבר, ואנשיו החלו לזעוק לעזרה. הניצחון כבר היה בהישג-יד, והוא אבד לנו רק בגלל ההססנות בקבלת ההחלטה בזמן.

ביטחון ולא פוליטיקה

התפיסה השגויה השלישית, שגרמה הרבה צרות בשנים האחרונות, היא ההנחה שהעם עייף ואינו מוכן להקריב. והנה נתגלה כי העם דווקא מוכן להקריב ולשלם מחיר יקר, ובלבד שהנהגתו תהיה נחושה ותעשה את הדברים הנכונים. אנשי מילואים באו מרצונם כדי להילחם, ותושבי הצפון העניקו לממשלה ולצה"ל את כל מרחב האפשרויות לסיים את המלחמה.

עם-ישראל אינו עייף ואינו מפונק. זה אותו עם יהודי מפואר, שיש בו נכונות אין-סופית למסירות-נפש ולהקרבה שאינה יודעת גבולות. למרבה הצער, יש לו הנהגה עייפה ותקשורת רקובה, והן המשרות את הרוחות הרעות של מורך-לב ודכדוך.

בגלל אותה אווירה ציבורית נמנעו המחליטים מלנקוט פעולות שיש בהן סיכון, שכן את ערך ההקרבה ומסירות-הנפש החליף ערך ההתגוננות. התוצאה הייתה, שדווקא ההססנות הזאת גרמה קרבנות רבים פי כמה וכמה. במלחמה מנצח מי שמעז ומסתכן, ולא מי שמפחד ומתגונן. החיילים היו מוכנים למסור את נפשם, אבל הממונים עליהם היססו וחששו, והתוצאות היו מרות.

והרעה החולה המסוכנת ביותר היא זו שמעדיפה שיקולים פוליטיים ומדיניים משיקולים צבאיים. בענייני פיקוח-נפש קובעים מומחי הביטחון ולא המדינאים. אילו היו מניחים לצבא - הן בלבנון הן ברצועת עזה - לעשות את מה שהוא ראה לנכון, היה מצבנו שונה לגמרי.

אלה המחדלים האמיתיים שאותם יש לתקן, ואז נזכה לברכת ה' בכל אשר נעשה.