נחום ברנע צובט בישבן

הביקורת לא מזיזה הרבה לעיתונאי הצמרת עטור הפרסים והכיבודים, נחום ברנע. זה עתה חגג ראיון בלעדי שהוענק לו על-ידי נשיא ארצות הברית (מה צריך לעשות כדי לקבל ראיון - האם עזרה מלשכת ראש הממשלה באה בחשבון?) וכבר חזר למלאכתו הקודמת. כיבודים ופרסים מהממסד ליקיר העיתונות הם דבר טוב, אבל החובה קודמת. החובה היא כמובן לשמש כדוברו במשרה מלאה של אהוד אולמרט. ייתכן שיש לאולמרט דוברים נוספים, אבל ברנע, ללא ספק, מאפיל על כולם, אפילו על טומי לפיד.

למחרת פרסום דוח וינוגרד, רצתי לקנות את ידיעות אחרונות. לזכותו של ברנע אצהיר, כי קניתי את העיתון באותו היום רק בגללו. לא היה לי ספק שהוא ירתם מיד להגנתו של ראש הממשלה, כפי שעשה מאז המלחמה, אבל הייתי חייב לראות כיצד יעשה זאת. התוצאה עלתה על כל ציפיותיי. ציפיתי שברנע, במעט ליטוש והדרת כבוד יתאר לנו כיצד קיבל אולמרט את הדוח וללא שהיות פנה ללמוד אותו, על-מנת להפיק לקחים - מה פתאום? חשבתי שיבואו הסברים מלומדים עד כמה כשליו של ראש הממשלה אינם ניתנים להפרדה מכשלי הצבא ומחדלי ממשלות קודמות, וגם תחזית זו שלי נכזבה. יכול היה לפחות לנפק אי אלו לקחים שאולמרט כבר הפיק מהמלחמה, אבל גם לקחים אלו נעדרו לגמרי מרשימתו.

קיצורם של דברים, נחום ברנע הגן, כצפוי, בעוז על ראש הממשלה, אך החליט לעשות זאת ללא שמץ של ניסיון לעטוף את כתיבתו בהילה של מכובדות. הוא הרחיק לכת וקבע כי בעצם מהווה החלק השני בדוח וינוגרד נסיגה מלאה ממסקנות החלק הראשון, ולא היסס לרמוז (מתוך הנחה ברורה שרובם המכריע של קוראיו והוא כנראה בכללם, לא יטרח לקרוא את הדוח) כי הוועדה החביבה חזרה בתשובה והעניקה לאולמרט "צביטה בלחי" ומתוך שובבות, גרידא, הוסיפה לו גם "צביטה בישבן". אם אינכם מאמינים לי עיינו ב"ידיעות אחרונו", גיליון 31.1.2008.

עזות המצח של ברנע בולטת, במיוחד לאור העובדה שראש הממשלה ואיש מלשכתו ומשאר המסנגרים עליו, לא העז לטעון את מה שטען ברנע. בכל זאת, התנהלה מלחמה שהוחלט לפתוח בה ללא כל שיקול דעת, ללא אסטרטגיה חלופית וללא קביעת דרכי יציאה. המלחמה הזו דשדשה, ללא הכרעה, במשך למעלה מחודש מבלי שבוצעה כל היערכות למהלך קרקעי. בסופה של המלחמה התקבלה החלטה (כנראה בתום לב)ללא שיקול דעת ובוודאי שללא היערכות מתאימה, לבצע מהלך קרקעי שנכשל.

תוצאת העבודה המשובחת של ראש הממשלה ומנהיגותו ("אנחנו ננצח") הייתה שארגון קטן עמד בהצלחה מול צה"ל הגדול שנהנה מכל היתרונות, אבל לא הצליח למנוע עד הסוף ירי הטילים. מיליון אזרחים הפכו לפליטים וכוח ההרתעה של ישראל נפגע בצורה קשה. כל הדברים הללו קרו, וכל מה שראש הממשלה קיבל, או היה זכאי לקבל, הוא "צביטה בלחי".

בניגוד בולט לנחום ברנע, יתר הדוברים לפחות מעמידים פנים שהם מסכימים שהתגלו כשלים מהותיים בניהול המלחמה ובתהליך ההחלטה לצאת אליה, אך הם מצדיקים בכל זאת את ההחלטה ונשבעים, בשבועות הקדושות ביותר, כי הופקו כבר לקחים רבים וכל הדרוש תיקון יתוקן. אפשר וצריך לפקפק במסרים שחבורת ראש הממשלה, שריו הנאמנים ויועצי התקשורת שלהם מעבירים, כשם שחובה לפקפק ולא להאמין לצבא הטוען שהוא נמצא כבר במקום אחר מצה"ל 2006. לאחר הכישלונות החמורים, נטל ההוכחה מוטל עליהם ולא עלינו.

מלכתחילה חשדתי (חשד שהתגבר מאד לאור ידיעות רבות שפורסמו בנושא) שברנע הוא חבר אישי של אהוד אולמרט. בכל עיתונות שמכבדת את עצמה, עובדה זו הייתה צריכה לפסול אותו לחלוטין מלעסוק בראש הממשלה. עקרונות בסיסיים של אתיקה עיתונאית אינם עושים רושם על ברנע או על עיתונו, והם יודעים כי אתיקה עיתונאית לא מכרה ולו גיליון אחד, ובוודאי שאינה עשויה לזכות את העיתון ובעליו בטובות הנאה מהשלטון.

אפשר לשאול מדוע על ברנע לחשוש משאלות של אתיקה עיתונאית בישראל התקיים, עד לאחרונה, ביטאון אחד בלבד שעסק בשאלות של אתיקה תקשורתית ושמו: "העין השביעית". בביטאון זה אחד הכותבים הבולטים הוא נחום ברנע עצמו. כך למשל כתב ברנע בגיליון האחרון: "יש מי שמתגעגע לימים, שבהם העיתונות הישראלית היתה לוחמנית יותר, חושפת כל פגע, נלחמת בכל ממשלה. עיון בעיתונים ישנים לא מאשש את התזה הזאת. יחסי תקשורת-שלטון בישראל דמו תמיד ליחסים בין הכלבים הנובחים לשיירה העוברת. הכלבים לא הצמיחו שיניים, השיירה לא ירתה בהם. התוצאה היתה דו-קיום סביר: המערכת השלטונית בארץ נגישה לעיתונאים יותר מבכל מדינה אחרת. היא מאפשרת להם לעשות כל מה שבא להם, לבד מדבר אחד: להחליף אותה."

נחום ברנע, עיתונאי זקן וציני, הפנים את לקח ההיסטוריה: עיתונאי בישראל צריך לשאוף לנגישות של המערכת השלטונית ולדו-קיום סביר עימה. מאחר שעיתונאי לוחמני לא יכול לצפות להשפעה של ממש, עדיף לו במקום לנבוח על שיירת השלטון, לכשכש בזנבו ולצפות כי תושלך לו עצם פה ושם. אם זו מסקנתו והתנהלותו של עיתונאי בכיר כנחום ברנע, מה יגידו העיתונאים הרגילים שמעמדם ופרנסתם אינם מובטחים.