בחמש לפנות בוקר, סיימה קרן דאדו את המשמרת בפאב בו עבדה כמלצרית. את דרכה חזרה לביתה, עשתה דאדו במכונית של אביה. במהלך הנסיעה אירעה תאונת דרכים. המכונית נפגעה כליל.
לשוטרים שחקרו את התאונה, סיפרה דאדו כי תוך כדי עבודתה בפאב, לגמה שתי כוסות וודקה עם רד-בול. הראשונה 6 שעות לפני התאונה. השנייה 3 שעות קודם לתאונה.
המכונית הייתה מבוטחת בביטוח מקיף בחברת הביטוח אליהו. זו האחרונה סירבה לשלם את תגמולי הביטוח בטענה שבעת התאונה הייתה הבת שיכורה. האב, יעקב דאדו, פנה לעזרת בית משפט השלום בירושלים.
תנאי הפוליסות לביטוח רכב פרטי בישראל, מזכיר השופט מוריס בן-עטר, מבוססות על תנאי פוליסה תקנית, שהוכתבו לחברות הביטוח בחקיקה על-ידי שר האוצר. לחברות הביטוח אסור לשנות מתנאי הפוליסה התקנית, אלא אם כן השינוי הוא לטובת המבוטח. בפוליסה התקנית אין חריג של נהיגה בשכרות.
אכן מודה השופט בן-עטר, קיימים מספר פסקי דין אשר הפחיתו את סכום תגמולי הביטוח במקרה של נהיגה בשכרות. חלקם עשו זאת מכוח דוקטרינת תום הלב. חלקם קבעו כי דוקטרינת האשם התורם חלה גם בתחום הביטוח ולכן יש לנכות מהמבוטח תגמולי ביטוח כמידת תרומת השכרות לתאונה. לעיתים עד כדי שלילה מוחלטת של התגמולים.
אולם לצד פסקי דין אלה, קיימת שורה של פסקי דין, בהם חויבו חברות הביטוח בתשלום מלוא התגמולים, חרף הנהיגה בשכרות. פסקי דין אלה קבעו כי דוקטרינת האשם התורם אינה חלה בתחום הביטוח. בפסקי דין אלה נקבע שאין להכניס בדלת האחורית מה שלא הוכנס בדלת הראשית. אין להחריג בעקיפין מה שלא הוחרג במפורש.
מבין שתי הגישות, מעדיף השופט בן-עטר את הגישה השנייה.
הפוליסה התקנית, מבהיר השופט את עמדתו, היא בגדר חקיקה צרכנית שנועדה להגן על ציבור המבוטחים ולאזן בינו לבין כוחן של חברות הביטוח. חזקה כי שר האוצר שהתקין את התקנות, היה מודע לעניין הנהיגה בשכרות. לו רצה להחריג סיכון זה מהכיסוי הביטוחי, כפי שעשה לדוגמא לגבי נהיגה תחת השפעת סמים, היה מכיל חריג מפורש בעניין זה בפוליסה התקנית.
"בעיני", מציין השופט, "אין זה נכון לעקוף ולעקר את חקיקת המשנה הצרכנית בדרך של החרגת התנהגות שלא הוחרגה בה במפורש".
חוטא יוצא נשכר
השופט דוחה גם את טענת חברת הביטוח כי צריך לשלול תגמולי ביטוח במקרה של נהיגה בשכרות כדי להרתיע ולחנך את ציבור הנהגים וכדי למנוע מצב בו חוטא יוצא נשכר.
המלחמה בנהגים שיכורים צריכה להיעשות במסגרת המשפט הפלילי. יש להחמיר בעונשם של נהגים שיכורים, ולהרחיקם מהכביש. איש כמידת חטאו ייענש. אין מקומה של מלחמה זו בתחום הכיסוי הביטוחי, בו אין זהות בין מי שנושא באשם לבין מי שסופג את העונש, ואין תאימות בין מידת האשם לבין הנזק הכספי שנגרם.
שלילת הכיסוי הביטוחי מנהגים שיכורים, רשלנים או עברייני תנועה, עלולה לפגוע אנושות באזרחים תמימים אשר כל חטאם הוא כי מסרו את רכבם לבן משפחה או חבר, שנהג בקלות דעת. ואכן גם במקרה זה הועמדה קרן דאדו לדין פלילי.
מעבר לכך, מוסיף השופט, קיימת חשיבות לוודאות בתחום הביטוח. החרגת סיכונים בדיעבד, בדרך של החלת דוקטרינת האשם התורם, יוצרת חוסר וודאות ואמביוולנטיות. אם בתי המשפט יתנו ידם להתדרדרות במדרון חלקלק זה, יטענו חברות הביטוח כמעט בכל תאונה, כי הנהג היה פזיז ועל כן הן פטורות מתשלום. הדבר יביא לשינוי בדיעבד של המוצר הביטוחי ולחתירה תחת הוראות הפוליסה התקנית והיקף הכיסוי.
חוסר הוודאות, משלים השופט, גם יגרום לריבוי התדיינויות. חברות הביטוח לא תמהרנה ליישב את תביעות המבוטחים. בניסיון לגרום להקטנת סכום תגמולי הביטוח שעליהן לשלם, תעלינה טענות של אשם תורם בקשת מקרים שמן הסתם תלך ותתרחב. והרי כל תכליתו של ביטוח האחריות ואחת התכליות העיקריות של ביטוח הרכוש, היא ביטוח המבוטח מפני רשלנותו שלו עצמו. החלת עקרון האשם התורם בתחום הביטוח חותרת אם כן תחת תכלית הביטוח.
בסופו של יום, חייב השופט בן-עטר את אליהו לשלם לדאדו את מלוא תגמולי הביטוח עבור נזקי הרכב, למרות שבתו נהגה בו במצב של שכרות.
