האגודה "זכות הציבור לדעת" העניקה השנה פרסים לביקורת התקשורת בטקס רב-משתתפים בבית-סוקולוב. יושב-ראש ועדת הפרס היה השגריר זלמן שובל, החברים בה היו פרופ' אלי פולק, ד"ר מור אלטשולר, ד"ר עוזי לנדאו, המשורר ארז ביטון, העיתונאית דליה זליקוביץ' והאלוף ((מיל.)) אורן שחור. אורח הכבוד בטקס היה העורך לשעבר של הארץ חנוך מרמרי. בתום הענקת הפרסים נכנס אל האולם שדר "קול ישראל" מיכאל מירו והעביר משם דיון בשידור חי ברשת ב'.
שני אנשים קיבלו פרסים לביקורת התקשורת. האחת היא העיתונאית ייבגניה קרבצ'יק, שלאחרונה פוטרה מעבודתה עקב הביקורת שכתבה בעיתונות הרוסית בישראל נגד העיתונות הישראלית. השני הוא הפיזיקאי נחום שחף, שקיבל את הפרס בעקבות חקירתו את פרשת מוחמד א-דורה. לעורך הראשי של The Marker גיא רולניק הוענק פרס לתקשורת כלכלית איכותית.
מלבד זאת, הוענק פרס לעבודה אקדמית מצטיינת לביקורת התקשורת לד"ר אברהם גור. עבור עבדות הדוקטורט שלו הוא בדק את הדיווחים בכלי תקשורת שאמורים להיות נטולי פניות: רשות השידור והעיתונים הגדולים (ללא הארץ ו"הצופה" למשל), בכל מה שקשור בתהליך אוסלו בין השנים 1994-2004. קשה לומר, שמסקנתו תפתיע את מי שחי בישראל בשנים האלו, אבל אברהם גור יצר כלים מדעיים על-מנת לכמת את ההטיה או אי-הטיה. מעתה יש לומר, שהטענה "יש הטיה בתקשורת ישראלית" היא לא אמירה על סמך התרשמות אלא תוצאה של מחקר מדעי.
מעניין לקרוא את ההודעה שהתפרסמה בעיתון הארץ: "... העיתונאית יבגניה קרבצ'יק והפיסיקאי נחום שחף הם הזוכים בפרס השנתי של האגודה לביקורת התקשורת... שחף ערך תחקיר, שממנו עולה כי מחמד א-דורה, הילד הפלשתיני שנהרג בתחילת האינתיפאדה, לא נורה על-ידי חיילי צה"ל וכי למעשה מותו בוים על-ידי צוות צילום פלשתיני של רשת הטלוויזיה הצרפתית פראנס 2. התחקיר של שחף עומד כיום במרכז משפט דיבה בצרפת, שמתנהל ביוזמת רשת הטלוויזיה."
האם הם קראו את מה שהם כתבו? שחף כבר מקבל פרס בגין ההוכחה, שמותו של הילד בוים, אז מה פרוש הפסוק "... הילד הפלשתיני שנהרג בתחילת האינתיפאדה..."? קשה לאנשי הארץ להודות שהילד לא נהרג, המשמעות היא שהם השמיצו את צה"ל ואת נחום שחף והטעו את ציבור הקוראים בכל הפרסומים שלהם בפרשה הזאת בתחילת האינתיפאדה. האסימון אצלם יורד לאט, אבל חנוך מרמרי ישב כאורח הכבוד בטקס ונאלץ לצפות בנחום שחף המקבל את הפרס. הדרך עודנה ארוכה, אבל אנחנו הולכים בה.
לאחר החלוקה והנאומים, עבר חנוך מרמרי, לצד אורחים נוספים, אל שולחן הנשיאות, שהוסב לשולחן "הפאנל". הייתי אומר, שהחשיבות העיקרית של הדיון הזה הייתה כנראה עצם קיומו של השידור החי בן כשעה וחצי מהכנס של "לדעת". בכל זאת מיכאל מירו הוא איש הממסד התקשורתי ואיש מקצוע, אפשר היה לסמוך עליו שהדיון לא יגיע למחוזות המסוכנים.
מרמרי טען, שכיש לתקשורת יש סיפור באמת גדול - היא לא שומרת אותו בבטן אלא מפרסמת את הכל. בשלב הזה, עבדכם הנאמן ניסה להפר את מי המנוחות של השיח וממושבו בקהל הטיח במרמרי את הדוגמא הנגדית: עשרים שנה התקשורת מחזיקה בבטן את האמת על "ההכרה בישראל" על-ידי אש"ף ולא מספקת לציבור את המידע האסטרטגי האמיתי בפרשה הזאת.
הקהל היה בעדי, ד"ר אברהם גור חייך בהסכמה, אבל מרמרי עשה פני פוקר ומירו קטע את הנושא; הרי הוא יודע היכן הוא עובד ומה הכללים: יש להציג בפני הציבור ביקורת התקשורת, אבל בלי השאלות הכואבות באמת - ולהתפזר הביתה בשלום.
מרמרי יכול היה גם לזרות חול בעיניים על "חשיפת השחיתות" על-ידי הארץ ולצאת מזה בשלום. באמתחתו שני סיפורי מפתח: בעיה במס הכנסה שהייתה לפרופ' איתמר רבינוביץ' ערב מינויו כשגריר בוושינגטון ופרשת סיריל קרן. שני הסיפורים האלה הם זוטי דברים ביחס למעשי השחיתות האמיתיים, שמהם הארץ וכלי תקשורת אחרים ממדרים את קוראיהם: הקשרים העסקיים בין יאסר ערפאת, יוסי גנוסר, שמעון פרס, מרטין שלאף ועוד כהנה וכהנה "מי ומי" בהון הבינלאומי ופוליטיקה מזרח-תיכונית. כאן מדובר בתעשיה שלמה של ייצור כסף מדם, אך את זאת - הס מלהזכיר. מותר לדבר רק על כמה פרוטות, שאיתמר רבינוביץ' לא שילם למס הכנסה, עד שהגיע להסדר איתם...
כעת באתר של "לדעת" אפשר לקרוא
דוח מחקר מאת אמנון ליכטנשטיין אודות "מבט לחדשות" בערוץ-1. הנתונים ברורים: "המבט" באופן עקבי נמנע מלפרסם ידיעות חשובות העלולות להטיל צל על "התהליך המדיני". בכירי הרש"פ מגלים בפומבי את מטרותיהם האמתיות, נחשף מידע אודות מימון החמאס המגיע מהרש"פ - כל זה נחתך, הזמן ממולא בידיעות פחות חשובות, שחלקן ראויות לטורי רכילות, רשות השידור מסרבת להתייחס לטענות.
אולי אני ארגיז כמה אנשים טובים בזה שאומר, שוועדת חקירה ציבורית מיוחדת לשיטות העבודה של התקשורת, לו הייתה כזאת היום, הייתה חשובה ומועילה יותר מוועדת וינוגרד. לא חדשות מרעישות הן, שלצה"ל מפקדים כושלים ושנעלי ראש הממשלה גדולות על אהוד אולמרט. החקירה של דרכי התקשורת, נוהלי הסתרת המידע החשוב ושטיפת המוח בישראל הייתה עשויה לגלות איך הגענו למצב, שאחד כמו אהוד אולמרט יכול היה בכלל לשקול התמודדות לראשות הממשלה.
