מי מחפש את דמארי

בפרשה שלהלן, אפשר להתחיל מהסוף: הנהלים, הכללים וזכויותיו על-פי החוק של האיש-האסיר שמעון דמארי מופרים פעם אחר פעם. במקום לשחררו מבית האסורים אחרי שריצה מחצית מעונשו, כמו שראוי ומקובל וכמו שמאפשר החוק הקודם, או לפחות שני שליש מעונשו - כמו שמתאפשר מהחוק המתוקן - מונעת ועדת האלימות את שחרורו.

חברי ועדת האלימות שדנו בעניינו לא עשו, כך נראה, צדק. לפחות לפי מבחן התוצאה. גם התערבותה של פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, שטיפלה אישית בתיק זה, לא הועילה. ועדת האלימות - שהיא-היא הגוף הממליץ לוועדת השחרורים, ובדרך כלל על פיה יישק דבר - התייחסה למעורבות ארבל כאילו היא בטלה בשישים.

פרשת דמארי היא מקרה מבחן. לכן אנו מוצאים לנכון - לאור התקדים שהושג בחודש שחלף בנושא זה בבית המשפט העליון, כפי שנבהיר בהמשך - להרחיב בנושא זה כאן.

ארבל, בהמלצת שר המשפטים, נפגשה עם חמשת ילדיו של שמעון דמארי, העומדים לצידו ומאמינים בצדקתו, ושמעה מהם על תלאותיהם בשנים האחרונות. עוזרתה, עו"ד בת-אור כהנוביץ, היא שטיפלה במישרין בזאת מטעם ארבל. ארבל הבינה את המצוקה שאליה נקלעה המשפחה, ולכן החליטה להתערב. היא הבינה היטב מה עובר על משפחה שנזרקה, שלא בטובתה, על מסלול של התרסקות.

אולם נראה כי ארבל לא הוציאה אל הפועל את שהבטיחה לחמשת ילדי המשפחה. רצונה הטוב לא חלחל כלפי מטה, כלפי ועדת האלימות ו/או ועדת השחרורים. וכך, הפרקליט המטפלישירות בתיק, עו"ד אורן פז, מוסיף להערים קשיים. הוא מביע התנגדות לשחרור עכשיו, כמו שמגיע לכל אסיר, ועומד למעשה על ריצוי מלוא העונש שנגזר לדמארי: עוד כחמישה חודשים )בניכוי מנהלי וימי מעצר), עד שישלים 28 חודשי מאסר בפועל. בלי ניכוי שליש, בלי הקלות מקובלות ובלי ללכת לקראת המשפחה, כמו שראוי ומקובל.

דמארי נשפט ונכלא למאסר בגלל סכסוך גירושים שהסתבך. הוא הואשם בגניבת קטין כשלקח את בתו, שאותה לא ראה, אגב, מאז ועד היום: יותר מארבע שנים, ובאלימות כלפי שוטרים שהגיעו, שומו שמים, "לחלץ את החטופה מהבית" והפרת אותו צו.

המשטרה הפעילה באותו "אירוע" כוחות בסדר גודל השמור לפעולות טרור. השאלה מי היכה את מי - שמונה/עשרה שוטרים את דמארי, או דמארי אותם - עוד טעונה בירור וליבון, מעבר לאישום שהוגש נגד דמארי, ובו הורשע, כמובן.

משפטנים רבים וטובים שיבחנו את תיק דמארי ותי קים דומים יביעו פליאה: כיצד קורה שמערכת אכיפת החוק המתיימרת לעשות צדק, "לוקחת צד" - את הצד של גרושתו - וזאת כאשר יש עובדות נוספות: המשטרה חקרה חשד שהיא הציעה תשלום כדי שיטפלו בדמארי (מכות? רצח?); עדויות ובדיקת פוליגרף שנעשתה לאחד העדים אישרה דבריו כי הוצע לו כסף כדי לפגוע בדמארי.

כמו בימים חשוכים

עד כמה בעייתי הטיפול בדמארי בוועדת האלימות, ולא רק בו, ניתן ללמוד מהדבר הבא: ועדת האלימות, בת שלושה חברים, כוללת גורמים נוספים, בהם עובד סוציאלי של הכלא ועובד סוציאלי של הקהילה, היא ועדה מייעצת/ממליצה. כוחה רב, שכן ועדת השחרורים תלויה בה, ואין לה כלים משלה לבחון עניינים אלה. אין זה סוד, כי ועדת השחרורים הופכת, לעתים קרובות, חותמת גומי.

ועדת האלימות קיימה דיון ב-20.21.71. בפניה הופיעה, כאמור, עובד סוציאלי של הקהילה. מה נאמר שם איננו יודעים. הוועדה ממאנת לגלות מיהם חבריה, את שמות המשתתפים שהופיעו בפניה ואפילו את החומר שהונח בפניה. כמו בימים חשוכים, מכריעה הוועדה בגורלם של אסירים, ובעצם גם בגורל בני משפחותיהם, מבלי שאלה יוכלו לגונן על עצמם ולהופיע בפניה. לפי התוצאה אנו יודעים עתה כי העובדת הסוציאלית מטעם הקהילה הציגה את התנגדות הגרושה לשחרור, ואף נימקה זאת. מיותר כמעט לציין: לא היה מי שישיב לטענות שהועלו.

במדינה מתוקנת סביר היה שיתאפשר לאסיר להיות מיוצג, לאפשר לו לדבר אל חברי הוועדה, או לפחות לאפשר לבא כוחו לייצגו בפני הוועדה. לא רק כדי לשכנע כי אין זה ראוי לשלול עוד את חירותו ולאפשר יציאתו מהכלא לאחר שכבר ריצה יותר משני שליש מעונשו, אלא במיוחד כדי לאפשר לו להדוף את הטענות, חצאי האמיתות וגם הכזבים שאולי הועלו נגדו. אך לא. במקומותינו, יודע זאת כל אסיר: ועדת האלימות לא רוצה לשמוע וגם לא לדעת. לכן היא מונעת, בעיקרון, את הופעת האסיר ו/או בא כוחו בפני הוועדה. שמא חס וחלילה יצליח לשכנעה.

ערעור דמארי מתקבל

דמארי מאמין בחפותו והוא נחוש להיאבק על כך במסגרת המערכת המשפטית, לכן פנה לוועדת האלימות וביקש להופיע בפניה. בקשתו נדחתה. עורך הדין יעקב וינרוט, שהתנדב לטפל בתיק זה בחינם, פנה לבית המשפט המחוזי בתל אביב וביקש לייצג את דמארי בפני הוועדה. הוועדה התנגדה, כך גם שירות בתי הסוהר. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדתם. תופעה מוזרה למדיי, יש לומר, במיוחד לנוכח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אחרי הכול: "זכות טיעון" נחשבת כיום כדבר בסיסי, כזכות שאין לשלול. לא ניתן לשפוט אדם שלא בפניו, מה שפחות או יותר עשתה הוועדה.

דמארי לא ויתר. באמצעות פרקליטו, ד"ר וינרוט, הוא פנה לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור. ב-30.5.1 התקיים דיון בפני השופטים מישאל חשין (אב בית דין), אליעזר ריבלין ואילה פרוקצ'יה. השופטים הגיעו לדיון עם עמדה ברורה. מדוע שלא תינתן זכות טיעון, שאלו. ובכלל, אמרה השופטת פרוקצ'יה, מדוע לא תאמצו מדיניות שתאפשר לאסיר עצמו, לכל אסיר, להופיע בפני הוועדה. ממה אתם חוששים, שאלה. הרי אתם דנים באישיותו של האסיר, ובשאלת מסוכנותו, אם בכלל, ולכן מוטב שחברי הוועדה יתרשמו מהאיש בטרם יקבעו את "מסוכנותו", כביכול.

השופטים המליצו, כמו שהם יודעים להמליץ, וכתבו החלטה המהווה עתה תקדים חשוב לכל אסיר בישראל, ובעצם לכל אדם הנזקק או הנאנס להזדקק לשירותי הוועדה:

"באי כוח בעלי הדין קיבלו המלצתנו ולפיה יוחזר עניינו של המבקש לוועדה הבינמשרדית למניעת אלימות במשפחה. הוועדה תשמע על פה את טיעוניו של בא כוח המבקש, ולאחר מכן תיתן החלטה חדשה בעניינו של המבקש. נכיר תודה לוועדה אם תתכנס בהקדם להחליט מחדש בעניינו של המבקש כמבואר. אנו מחליטים לקבל את הערעור כאמור בדברינו לעיל".

מסוכן או לא

מסוכן? לא נגזים את נאמר כי מוועדת האלימות ניתן היה לצפות, במיוחד לאחר פסק הדין שלעיל, כי תקפיד עתה קלה כחמורה; שהיא תקיים דיון כהלכתו; שהיא תאפשר לוינרוט לטעון בפני הפורום המלא, השלם. אך לא. הוועדה זימנה את וינרוט להופיע רק בפני שלושת חבריה, ב-6 במאי השנה, מבלי שבפורום זה נכחו המשתתפים האחרים. בכך מנעו מדמארי, באמצעות וינרוט, לשכנע גם את המשתתפים האחרים, ומנעו ממנו לשמוע את הדיון כולו ולנסות לפחות להדוף טענות המועלות נגד דמארי.

יום לאחר מכן, ב-7 במאי, התכנסה שוב הוועדה, הפעם בהרכב המורחב יותר, ושמעה מה ששמעה. בסופו של דיון החליטה: האיש מסוכן. אין לשחררו מהכלא, אלא אם יסכים לתוכנית טיפולית במסגרת פנימייתית, בתנאי פיקוח ודיווח לוועדת שחרורים. השאלה מדוע לא כיבדה הוועדה את פסק הדין, כרוחו וכלשונו, צריכה להדיר שינה מעיני רבים.

כדי להבין עד כמה ההחלטה אינה עולה בקנה אחד עם המציאות, נביא כאן כמה
עובדות:

• האירועים בגינם יושב דמארי בכלא, אירעו בשנים. 1997-1994 בכל זאת, חלפו

מאז 9-5 שנים;

• ביולי 1999 הורשע דמארי בבית משפט מחוזי על-ידי השופט אדמונד לוי בחטיפה ממשמורת. השופט גזר מאסר על-תנאי בלבד, ובנימוקי פסק הדין תב: "נראה שהילדה לא נלקחה על-ידי הנאשם שלא מרצונה...", ובהמשך: "... לא הנאשם לבדו עתיד לשאת בעונש, ומי שעתיד לחלוק אותו עימו הם ילדיו הגרים איתו... המשך מסכת סבלם בדרך של כליאת הנאשם, הינה תוצאה מרחיקת לכת שלא שוכנעתי כי ראוי לתת לה את ידי".

• השופטת שרה סירוטה, פרקליטת המדינה עדנה ארבל, ופרקליטת המחוז נורית שניט, פעלו לשחרורו מהמעצר - עת התנהלו ההליכים נגדו - לאחר ששוכנעו כי אינו מסוכן.

• ביולי 2000 הוכרע דינו בבית משפט שלום בגין גניבת קטין, תקיפת שוטרים והפרת צו. משמע: במשך כשנתיים וחצי היה חופשי, ובהתאם למה שנדרש ממנו, הוא לא יצר קשר עם גרושתו ולא עם בתו. ב-10.9.3 החל לרצות עונשו. לאחר שערעוריו במחוזי נדחו. מאוחר יותר הפחית בית המשפט העליון בעונשו, בהסכמת הפרקליטות, לאחר שנוכח כי נגזר עליו עונש ממושך ללא הצדקה. בחודשים האחרונים יצא ל-5 חופשות. הנה כי כן: מאז האירוע האחרון חלפו כארבע וחצי שנים, ובתקופה זו לא יצר קשר עם גרושתו או בתו, ומאליו מובן כי לא סיכן אותן.

כאמור, עכשיו מונעת הוועדה את יציאתו מהכלא, למרות שכבר ריצה כשלושה רבעים מעונשו. מעניין להזכיר, להבדיל, כי הוועדה נוהגת להמליץ, כדבר שבשיגרה, אפילו על שחרור אנסים ורוצחים, אחרי שריצו שני שליש מעונשם. זו המדיניות, אלא אם האסיר המשיך במעלליו גם בעת שיצא לחופשות; או שהתנהגותו בכלא מצדיקה ענישה נוספת. וכאן, למרות שמדובר באסיר למופת, ממושמע, עובד ותורם, כפי שמסרו מנהלי הכלא, נוהגת הוועדה אחרת.

שייכנסו לעובי הקורה

מי שיכול עכשיו לעשות קצת סדר בהתעמרות המיותרת וההרסנית ולמזער את הנזק המיותר, הם פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, וועדת השחרורים. ב-30.6.51 עומדת הוועדה, בראשה עומד השופט בדימוס דוד מועלם, להתכנס ולדון בבקשתו של דמארי להשתחרר עכשיו. די בהסרת ההתנגדות מצד הפרקליטות, כדי לתקן את המצב. נכון עתה לצפות מוועדת השחרורים להיכנס לעובי הקורה; לבחון היטב את ההמלצה המוזרה של ועדת האלימות, וגם לבחון את הסוגיה: מדוע פסק דין של בית המשפט העליון לא כובד, כרוחו וכלשונו.

מפרקליטות המדינה נמסר בתגובה: "פרקליטות המחוז עובדת בהנחיית פרקליטת המחוז ובתיאום עם פרקליטת המדינה. פרקליטת המדינה הבטיחה לילדי האסיר לבחון את הדברים מול הגורמים המטפלים בפרקליטות המחוז, בכפוף לחוות דעת הגורמים המקצועיים. נעשה וייעשה הכל על מנת לסייע למשפחה. פרקליטת המדינה הביעה הערכה למסירות הילדים לאביהם, ורצונם הכן לשובו הביתה. עמדת הפרקליטות, כפי שתוצג בסופו של דבר בפני ועדת השחרורים, טרם הוגשה סופית, והדבר ייעשה בתיאום בין כל הגורמים".