אחדות בשורש ובמציאות

אפשר לומר הרבה דברים על עצם המציאות שאנחנו חיים פה בארץ חמדת; אפשר להתלהב מ'אתחלתא דגאולה' - שבחסדי ה' יתברך שבנו לארצנו אחרי אלפיים שנות, ולראות בכך את התגשמות חזונם של נביאינו, תוך התעלמות מהעובדה שהכל מתנהל הפוך מחזון הנביאים, ודוקא הפוך. אפשר גם לא להטריד את עצמנו בהרהורים עמוקים מדי לטעמנו, ולגרוס 'אנחנו פה כי אנחנו פה' או נוסח דומה לאותו רעיון. יש גם מי שנמצאים פה כי אין להם ברירה, לפחות כך הם חושבים, אבל אין להם שום עניין מיוחד בחיים דוקא במדינה הזאת, או אפילו בארץ ישראל, שמבחינתם היא ארץ ככל הארצות.

יש עוד הרבה תשובות לשאלה מדוע כאן ולא במקום אחר בעולם; דומה כי התשובה הנפוצה ביותר בפי פשוטי העם היא שמוטב לחיות בין יהודים מאשר בין גוים. הגיוני מאד לכאורה, אילו רק היתה נרגשת כאן אוירה של אחדות בין בני ישראל. אחדות ישראל, זהו הרעיון הכללי בתורה ובפרט בפרשת השבוע שלנו. בעבר דיברנו על כך שראש בני ישראל, משה אשר שמו לא נזכר בפרשתנו, בין השאר כדי להורות שמדובר במשה של כל דור - הוא זה שיוצר את הצוותא שלנו עם הקב"ה וגם את הצוותא בינינו לבין עצמנו. ורעיון זה של אחדות ישראל, עובר כחוט השני בכל הנושאים הנזכרים בפרשה כדלהלן:

בכללות, הפרשה שלנו, תְּצַוֶּה, היא המשך לפרשת תרומה שקראנו בשבוע שעבר. בתחילתה יש את ההוראות ביחס לאיכות השמן הנדרש למנורה, בסופה כמה עניינים ביחס למזבח הקטורת, אבל רובה ככולה עוסקת בבגדי הכהנים והכשרתם לעבודת הקודש. העובדה שהתורה מקדישה כל כך הרבה מלים בהוראות מדויקות לבגדים, לחומר הגלם ממנו ייעשו, לצורת עשייתם וכו' משדרת מסר ברור של חשיבות עליונה להקפדה על כל פרט ופרט בעניינים שהם לכוארה טכניים. הנה למשל מעשה האפוד (פרק כ"ח): [ו] וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד: זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר--מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב. [ז] שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת, יִהְיֶה-לּוֹ אֶל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו--וְחֻבָּר. [ח] וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה: זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר. [ט] וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. [י] שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית--כְּתוֹלְדֹתָם. [יא] מַעֲשֵׂה חָרַשׁ, אֶבֶן--פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם. [יב] וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד, אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה', עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו--לְזִכָּרֹן.

המון פרטים כתובים כאן וכולם מעכבים. אין קיצורי דרך, הכל חייב להיעשות בדיוק כפי שכתוב. לא נוכל להתעכב על כל הפרטים, כי קצר המצע, וגם אפשר למצוא במפרשים פירוט והסבר מלא. על כן נתרכז בפסוק [י] שלענ"ד יש בו כדי לשפוך מעט אור על הנושא של רשימה זו, האחדות בין בני ישראל, ונעשה זאת בעזרת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (ליקוטי שיחות כרך ל"ו):

האפוד היה כמין סינר המונח על הגב וממנו יצאו שתי שלוחות אל עבר הכתפים והחזה, שם התחברו אל החושן. על אותן שתי כתפות, שובצו שתי אבני שוהם ועליהן נחרתו שמות שנים עשר השבטים לפי הסדר הבא: (רש"י) ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי על אבן אחת, ועל השניה גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין. הוא לומד זאת מן המלה כְּתוֹלְדֹתָם הכתובה בסוף הפסוק. ולכאורה תמוה, הרי את סדר תולדותם למדנו כבר בספר בראשית, ומה ראה רש"י להאריך כאן בפירושו? הרבי מסביר כי המלה כְּתוֹלְדֹתָם היתה מתאימה יותר להכתב בחלק הראשון של הפסוק בנוסח כזה: שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת, כְּתוֹלְדֹתָם; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית. חוץ מזה, הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים זה נשמע כאילו הם פחותים בחשיבות חלילה.

על כן מסביר לנו רש"י כי כְּתוֹלְדֹתָם רומז לאיות שמותיהם בפעם הראשונה שנקראו בשם, כגון בנימין ולא בנימִן כמו בדרך כלל, וכן שסדר כתיבתם הוא כסדר הזמנים של הולדתם, ולא שבאבן אחת נכתבו השבטים החשובים ובשניה נכתבו הַנּוֹתָרִים, שזה עלול להשמע כאילו חלילה, ערכם נמוך יותר מזה של הכתובים באבן הראשונה. כלומר ללא עדיפות לבני רחל ולאה על פני בלהה וזילפה או כל העדפה אחרת. במלים אחרות, סדר כתיבתם על אבני האפוד משקף אחדות שורשית, כפי שהם מצד האבא, ולא כפי שהם מצד האמהות.