בין הציוויים האחרונים של מלאכת המשכן לבין מעשה העגל והשלכותיו, "מסתתרים" להם בפרשת השבוע, פרשת "כי תשא", שישה פסוקים העוסקים בעניין השבת. שניים מהם נאמרים שלוש פעמים מדי שבת – בתפילת ליל שבת, בתפילת שחרית ובקידוש היום: "ושמרו בני ישראל, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שָבַת וינפש".
לגבי מיקומם של פסוקים אלו דרשו חז"ל (ורש"י מביא את דבריהם): "אף על-פי שהפקדתיך לצוותם של מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה". לאמר: עם כל חשיבותה של בניית המשכן, ולאחריה בניית המקדש, אין היא דוחה את השבת.
שלוש מילים מתוך ששת פסוקים אלו מציבות קושי הנראה לשוני, אך למעשה הוא קושי ענייני ומהותי. "לעשות את השבת" – הכיצד? והרי עיקרה של השבת הוא שביתה ממלאכה, דהיינו: פסיביות, הימנעות מעשייה. מהי איפוא המשמעות של "עשיית השבת"?
רוב המפרשים אינם עומדים על נקודה זו, אך מעניין לראות כיצד עסקו במילים אלו מתרגמי המקרא לארמית, שהרי תרגום טומן בחובו גם פירוש. החשוב שבהם, אונקלוס, תירגם מילולית: "לְמֶעְבַּד יַת שבתא". אך יונתן בן עוזיאל מוסיף מילה אחת: "לְמֶעְבַּד תפנוקי שבתא". לדעת תרגום יונתן, כאן מצווה התורה על האדם לענג את השבת.
זהו חידוש נועז, שכן חז"ל למדו את מצות עונג שבת מן הכתוב בספר ישעיהו (נ"ח, י"ג): "וקראת לשבת עונג". חכמינו אומרים, שמדובר בעונג פיזי ומוחשי – אוכל משובח יותר מאשר בימות החול (מסכת שבת, דף קי"ח). אם היה לימוד מן התורה, ודאי היו חז"ל מעדיפים אותו. מצד שני, ניתן לומר שהם בחרו את הפסוק מישעיהו משום שהוא מפורש, בעוד בפרשתנו – אפילו לשיטתו של תרגום יונתן – זהו רמז בלבד.
ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין) מפרש את המילים "לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" יחדיו: "ברית היא האמונה בכללה, והזהיר הכתוב לחזק את קדושת השבת – שיעשו את המחלל שבת כמו הכופר באמונה, והרי היא כעיקר הברית שהיא הדת ואמונת ישראל בה' ובתורתו ובהשגחתו".
יסוד דבריו הוא בכך שהשבת נקבעה כבר במעשה בראשית, ולכן שמירתה היא הצהרה על האמונה בקדוש ברוך הוא כבורא העולם – יסוד היסודות לאמונה היהודית. העובדה שמחלל שבת דינו מיתה כמו מי שעובד עבודה זרה, אינה זקוקה ללימוד העקיף מפסוקנו, שכן היא כתובה במפורש בתורה. אך ייתכן שהנצי"ב מתכוון לדין, לפיו מי שמחלל שבת במזיד ומתוך כפירה מוכרזת בקדוש ברוך הוא (להבדיל ממי שמחלל אותה משום שכך נוח ונעים לו) – הרי שהוא נחשב כגוי בשורה של עניינים.
יורשה לי להציע פירוש נוסף, המגיע לליבה של מהות השבת. טועה מי שחושב, שמהות השבת היא רק לשבות ממלאכה (ואגב: מה שנאסר בשבת הוא מלאכת מחשבת, יצירה של דבר מה חדש, ולאו דווקא מלאכה מעייפת, אך זהו נושא להרחבה נפרדת). מהות השבת היא לאפשר לאדם להתקדש ולהתעלות מעל ענייני החולין המעסיקים אותו בכל יתר ימות השבוע.
כבר אמרנו מספר פעמים, שמטרתה של התורה היא לשפר את נפשו של האדם. שישה ימים בשבוע טרוד האדם בפרנסתו. גם כאשר הוא מפנה זמן לענייני קדושה – שלוש תפילות ביום, קצת לימוד תורה, ברכות על האוכל וכדומה – עדיין מדובר ב"איים" בתוך הים הגדול של החול.
תוכן רוחני
באה השבת, וענייני החול נעלמים. לא נדחקים, אלא נעלמים. לא לחינם למדו חז"ל, שוב מספר ישעיהו, שעל האדם להימנע בשבת מדיבורים של חול ומהליכה של חול. אפילו דיבור על ענייני עבודה הוא פסול ואסור; אפילו הליכה מהירה וריצה (שלא לצורך מצוה) היא פסולה ואסורה.
אם כך, מה יעשה האדם ב-25 השעות של השבת? הוא הלך לבית הכנסת, התפלל ארבע תפילות במקום שלוש, הוסיף מזמורים, שמע את קריאת התורה וההפטרה. הוא שב לביתו וישב בשלוש סעודות, שר זמירות ולמד פרשת שבוע. הוא ישן היטב בלילה וגם הוסיף מנוחה ביום. אך עדיין נותרו שעות פנויות.
כאן נכנס הציווי "לעשות את השבת". יכול האדם ליטול לידיו את עיתוני סוף השבוע בני מאות העמודים ולשקוע בקריאתם במשך שעות ארוכות. יכול הוא לזמן ידידים לשיחה בטלה על הא ועל דא, כמובן – לא בענייני עבודתם. יכול הוא להתיישב בטיילת ולצפות בגלי הים. בכל אלו ודאי שלא יחלל את השבת – אך גם ודאי שלא יעשה אותה.
על-מנת לעשות את השבת, עליו למלא אותה בתוכן רוחני. יכול האדם להשלים לימוד שבמשך השבוע אין זמנו בידו להשלימו. יכול הוא להעמיק יותר בפרשת השבוע או בספרי קודש אחרים. יכול הוא לשוחח עם ילדיו על לימודי הקודש בבית הספר. יכול הוא לבקר חולים ולהכניס אורחים.
זו גם המשמעות של הציווי הכפול על השבת בעשרת הדברות. "זכור את יום השבת לקדשו" נאמר בדברות הראשונות; "שמור את יום השבת לקדשו" נאמר בדברות השניות. וידועים דברי חז"ל, ששני הציוויים נאמרו בעת ובעונה אחת, מה שפה אנושי לא יכול לומר ומה שאוזן אנושית לא יכולה לשמוע.
השמירה היא ההימנעות ממלאכה; הזכירה, פסקו חכמינו, היא בקידוש על היין בכניסת השבת ובהבדלה על היין ביציאתה. דהיינו: השמירה היא הצד הפסיבי והזכירה היא הצד האקטיבי. ושניהם באים כאחד: אי-אפשר לקיים את השבת במלוא מובנה אם מסתפקים רק בזה ונמנעים מן האחר.
