נאומה הצפוי של קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, מעל בימת הכנסת, בשבוע הבא, עורר עליו את קיצפו של ח"כ, פרופ' אריה אלדד, מ"האיחוד הלאומי", והכל משום שהוא יינשא בשפה הגרמנית.
אלדד איננו חבר הכנסת היחיד המסתייג מהחלטת בית המחוקקים לאפשר למרקל לשאת את נאומה בשפת-מולדתה. מחרים מחזיקים אחריו עוד חברי-כנסת, הנמנים עם הימין הקיצוני, שלבם אינו שלם עם ההחלטה. אלדד עצמו, שהצהיר כי ייעדר מן הכנסת בעת השמעת הנאום, הולך בכך בדרכו של אביו המנוח, ד"ר ישראל שייב-אלדד, מנהיגה של "מלכות ישראל השלישית", שלא היה מוכן, בשום פנים ואופן, להכיר בקיומה של גרמניה חדשה ושהטיל חרם טוטאלי גם על שפתה.
כבודו של אלדד, כמו כבודם של מרעיו מן הימין, במקומו מונח. אבל מה לשפה הגרמנית ולאנטישמיות? עוד הרבה לפני שהיטלר, בור ועם-הארץ אוסטרי ובעל שפה עילגת, עלה לשלטון - הרי שהשפה הגרמנית הייתה שגורה בפיהם של ענקי-רוח כגיתה, שילר ותומס מן, ובשפה זו גם כתבו את יצירותיהם המוסיקליות מלחינים דגולים כלודוויג ואן-בטהובן, היידן ובך. איש מהם אינו חשוד, חלילה, באנטישמיות.
ולעצם העניין: אנגלה מרקל מגיעה לכאן לאות-הזדהות עם מדינת ישראל בשנתה השישים. מעבר לזכותה לנאום בשפת-אמה, נתנה לה כנסת-ישראל גם את הגושפנקא הרשמית לכך, מה גם שהיא איננה הגרמניה הראשונה שתישא דברים בשפתה בכנסת. קדמו לה, עוד לפני שלוש שנים, נשיא-גרמניה דאז, הורסט קוהלר, שהכריז בנאומו, בין היתר, כי "קורבנות השואה מטילים עלינו משימה שלא להתיר עוד לעולם רצח עם". החרה החזיק אחריו, לפני שנה, נשיא הפרלמנט האירופי, הנס גרט פוטרינג, שהכריז אף הוא בגרמנית מעל בימת הכנסת, ש"מי שמכחיש את השואה - מכחיש את האנושות". והרי איש לא יתכחש לכך שטוב לשמוע וידויים כאלה דווקא בשפה הגרמנית!
חרם מוטעה
כאן המקום להזכיר את משוררה הלאומי של מזרח-גרמניה הקומוניסטית, סטפן היים (מרקל באה אף היא מן המזרח), שעזב, במחאה, את אדמת גרמניה עם עלות היטלר לשלטון, אך את שיריו הקפיד לכתוב תמיד בשפת-אמו עד יומו האחרון. אגב: היים, שהיה ידיד-ישראל מובהק, הירבה לבקר בארץ, שאותה כה אהד, ובה גם מצא את מותו. היה זה בכנס-משוררים בינלאומי, שנערך לפני שבע שנים בים המלח, בהנחייתו, בשפה הגרמנית!
ולא שכחנו את הקנצלרים של גרמניה, קונראד אדנאואר, לודוויג ארהרד ווילי ברנדט, שנודעו תמיד ביחסם האוהד לישראל ושעשו ככל יכולתם כדי להתנער מן הפסוק התנ"כי, "הרצחת וגם ירשת". זו היתה, בהחלט, גדולתם, שהרי איש לא הכריח אותם לעשות כך.
ליחסינו הרוחניים אל העם הגרמני ואל יצירתו התרבותית האדירה נודע, משום מה, אופי פתולוגי, המקבל, לעתים, אף פנים מגוחכות. פרק שלם וחשוב נקרע, למשל, בדרך זו, מתולדות המוזיקה. אחרי ככלות הכל, היצירה הגרמנית איננה רק וגנר, שהזדהה עם המשטר הנאצי, ושאנו מסתייגים ממנו בצדק. דווקא משום כך מגוחך הוא שהתזמורת הפילהרמונית הישראלית חגגה, בזמנה, את חגה בהשמעת ה"הירואיקה" של בטהובן, אבל לא העזה להשמיע את המלים הנפלאות של שילר, השזורות לתוך המוזיקה, רק משום שהן גרמניות. אותם דברים אמורים בשידורי ישראל, שהטילו שנים רבות חרם על השפה הגרמנית ושלא התירו השמעת חדשות או השמעת יצירות מוסיקליות בשפה זו מעל גלי האתר.
בהשמעת השפה הגרמנית אין, בשום פנים ואופן, כדי לסלוח לעם הגרמני על פשעיו. לא השפה חטאה, אלא דובריה הנאצים, שהשתמשו בה כקרדום לחפור בו. אבל, גרמניה של היום איננה נאצית. היא גם אינה רוצה להיות כזו, ומשום כך גם התקבלה אל משפחת העמים.
איך אמר, בזמנו, בספונטניות, נשיא ארצות-הברית, ג'ון קנדי, כשדרך, לראשונה, על אדמת גרמניה בברלין? "איך בין איין ברלינר" (אני גרמני). אף שלא חייב היה לומר זאת, הוא הדגיש את הדברים דווקא בשפה הגרמנית, משום שהוא חש, בעליל, את קיומה של גרמניה אחרת, שמבקשת להתנער מכל פשעי העבר, ושרק בשל כך יש לעודד אותה, להשמיע את שפתה, ולא להסתייג ממנה.
