אני מודה, בעבר סברתי שלמרות כל המשגים הנקודתיים, בהינתן התמונה הכללית - אולמרט הוא ראש ממשלה ראוי. זה דבר נוראי לומר בעידן ה"אולמרט תתפטר" ו"כשלונרים הביתה" ובעידן שבו תמיכה בממשלת אולמרט מחשידה אותך באתרוגיזציה. בעבר סברתי כך משום שאולמרט היווה עבורי דוגמא למדיניות שפויה: להכות במי שמכה אותנו מגבול בינ"ל מוכר לאחר שנסוגנו (חיזבאללה), לשאת ולתת עם מי ששואף לשלום (אבו מאזן).
אין ספק שלממשלת אולמרט היו אינספור משגים, טעויות, כשלים וכשלונות, אבל סברתי שהם מחווירים לעומת התמונה הכללית שמסמלת חזרה לשפיות של מדינת ישראל: לסגת מהשטחים מחד, אבל מבלי להיתפס לפטריית ההזיה האובר-שמאלנית לפיה מלחמה היא דבר רע בכל מחיר: כאשר אנו מותקפים מגבול בינ"ל מוכר, לתקוף. אולמרט עם עשרות ועם מאות הכשלים שלו, סימן עבורי תמונה כללית נכונה, גם אם יש בה המון כתמים לא נכונים וקווים שאינם במקום. אבל שגיתי בהערכתי את אולמרט.
אולמרט הוא חתרן בלתי נלאה נגד האינטרסים של מדינת ישראל; אולמרט הוא שרדן פוליטי, שלא זז ימינה מדי ולא שמאלה מדי, כדי לא להרעיד את הקואלציה הפוליטית שבתוכה הוא נהנה ממנעמי שלטון. אולמרט מופקד על גורלה של מדינה אשר ממילא תלוי על, לא בלימה, אבל משהו קרוב לזה, ומתנהג כאילו כל מטרתו הינה להיזכר כמי שלא 'עף' באמצע קדנציה כמו רבים, רבים מקודמיו. ובעיקר: אולמרט הוא דשדשן בלתי נלאה, דשדשן אשר כל מהלך שהוא עושה מדשדש; מדשדש משום שהליכה קדימה לעבר מטרה ממשית, תגרור התנגדות מגורמים בקואליציה. והכי גרוע, אולמרט מתנדב להיות עבור ש"ס מה שילדים רבים בבתי ספר יסודיים נאלצים (למרבה הצער) להיות עבור חבורת בריונים מכיתה גבוהה יותר: בעוד שישנם ילדים אשר בריונים מהכיתה הגבוהה סוחטים מהם כסף או שיעורי בית בתמורה ל'אי הכאה', הרי שאולמרט
מתנדב למלא תפקיד זה בעצמו עבור ש"ס. נשמע גרוע? נדמה שזו רק ההתחלה.
כן תחסום שור בדשדושו לאחר תום מלחמת לבנון השנייה,
הואשם אולמרט בדשדוש ובכך שלמלחמה לא היו מטרות מאשר 'להיות בלבנון'. המטרות אשר הוגדרו היו בומבסטיות מדי ובלתי ניתנות ליישום מעשי, ומטרות מעשיות יותר כלל לא הוגדרו; חיילים חדורי מוטיבציה מצאו את עצמם ב"פול גז בניוטרל",
מדשדשים קדימה ואחורה, צפונה לליטני, דרומה מהליטני, בגלל מדיניות אשר הייתה חסרת כיוון, תוך שהחיילים עצמם מלאי מוטיבציה אבל אין מטרה להטיל עליה מוטיבציה זו.
מסתבר שאותו דשדוש לא היה כשל נקודתי - זה פשוט דפוס. דפוס של ראש ממשלה, אשר במקום לקחת דברים בידיים ולהיות החלטי, החליט לא להחליט והחליט במהלך מלחמת לבנון השנייה לספק כמה סוכריות לשמאל, וכמה סוכריות לימין, העיקר לא להרגיז אף אחד ולהישאר בראשות הממשלה. מצד אחד, במהלך מלחמת לבנון השנייה, הפעולה הקרקעית איחרה לבוא, כדי לא להכעיס את הצדדים השמאליים במפה, ומצד שני, המשא-ומתן שהיה יכול להתקיים כבר ביום החמישי למלחמה, איחר לבוא, כדי לא להרגיז את הצדדים הימניים במפה.
המדיניות של אולמרט, ככל שנוקף הזמן, כך אני מגלה, היא יצור היברידי ופשרת ביניים חסרת תוחלת בין השמאל לימין, לא משום שזאת אידיאולוגיה של 'קו ביניים', אלא משום שאין פה שום אידיאולוגיה או תכלית מאחורי הדרך, וכל המטרה היא לא להרגיז - לא את העבודה, לא את ש"ס, לא את ישראל ביתנו. פשוט לדשדש, לנהל מדיניות אשר אינה מרגיזה יותר מדי את השמאל או את הימין, כך שאף אחד לא ילחץ על כפתור ה-RESET של הקואליציה ויקרא לבחירות חדשות.
אולמרט ראש הממשלה דומה במהותו ובדפוסי התנהגותו ובהתנהלותו לאותו גבר אשר כבר 8 שנים מבטיח לאהובתו כי הוא "בהליכי גירושין" מאשתו. מחד, הוא שומר על שלמות המשפחה ונראה כמו "איש משפחה למופת" (לאישה הוא מבטיח במקביל זה 8 שנים כי 'הוא אוטוטו זורק את המאהבת'), מאידך, הוא נהנה ממנעמי המפגשים החטופים בבתי מלון. כמו אותו גבר של שתי נשים מהמשל, כך גם אולמרט, מתנהג כמו ראש ממשלה של אישה ושל מאהבת, קרי, הוא אינו מפנה מאחזים בלתי חוקיים כדי לא להרגיז את ש"ס, לא דן על ירושלים, אך מצד שני, כדי להותיר את העבודה בקואליציה, ממשיך לשחק 'כאילו' עם אבו מאזן. כאילו יש משא-ומתן, אך כמו האיש אשר עומד 'אל מול שער החוק' בסיפורו הידוע של קפקא, כך אבו מאזן עומד עד בוש 'מחוץ לשער השלום'. אצל אולמרט אין כוונות מעשיות לעשות שלום, אלא יש כוונה להשהות את כל הדמויות בדרמה (אבו מאזן ותומכי השלום בישראל, מחד, ש"ס והימין מאידך), וזאת כדי לא להרגיז אף אחד, וכדי להחתים את כרטיס עבודה בתום יום של 8 שעות (קרי בתום קדנציה בת 4 שנים ולא רגע אחד לפני כן, אנו זוכרים את ה"אני עובד בשבילכם").
מהי הדיאטה הטובה ביותר? כולנו קוראים מדי פעם בעיתונים ו/או שומעים בתוכניות הבוקר האודטיות למיניהן בערוץ 2/10/השלם את החסר על "הדיאטה החדשה והמהפכנית". דומני, הגם שאיני מבינה הרבה בדיאטות, כי כל סוג דיאטה שהיא תוביל לתוצאות אם רק יתמידו בה הרבה זמן, וכי מה שמוביל לכישלון דיאטות הוא הקפיצה מדיאטה לדיאטה. חוקי מרפי אשר קובעים כי מעבר מתור לתור לא יקדם אותך לשום מקום, תקפים גם פה. ומהו הנמשל (בהנחה שטור זה אינו עוסק בדיאטות)?
דומה שבמלחמת לבנון השנייה, לו היו בוחרים באחת הדרכים (משא-ומתן מוקדם, כבר החל מן היום החמישי או לחלופין, מהלך קרקעי נרחב מוקדם), התוצאות היו טובות. דומה שלו אולמרט היה בוחר קו אחד, והיה אוזר אומץ ללכת עם קו זה עד הסוף, היינו רואים תוצאות שמיטיבות עם ישראל. אלמלא היינו סבורים שניתן להכריע מלחמה מהאוויר ונחושים להכריע את המלחמה מהקרקע, יתכן וצה"ל היה משתלט על עמדות שיגור טילים רבות יותר מחד, ומאידך, הייתה נמנעת הפארסה של הרג חפים מפשע בלבנון (הפצצה מן האוויר זה מתכון לפספוסים, וגם בפעמים הבאות ניסיונות לחסל 'מבוקשים' אווירית תמיד יובילו לחיסול חפים מפשע ואיתם תקווה ושארית של שאיפות שלום בצד השני). מאידך, לו רצונה של לבני לשאת ולתת כבר ביום החמישי היה מתקיים, יתכן וההרתעה, מחד, הייתה נשמרת, אבל מאידך, לא היה נגרם נזק תדמיתי כה רב לישראל, כמפגיזה סדרתית מהאוויר של תשתיות אזרחיות ושל אנשים אזרחיים.
מהו המסר? במדיניות, בחר לך קו ולך איתו עד הסוף. משא-ומתן? בבקשה! פעולה מלחמתית? בבקשה! אבל מעבר לצורך להכריע בין שתי דרכים ישנו ערך רב להליכה לאורך זמן באחת מהדרכים, כי רק התמדה בדרך מסוימת מובילה להישגים. דומה שאולמרט חסר אומץ לבחור בדרך מסוימת, ואצלו יש סלט של 'קצת מפה וקצת מפה', והכל כדי לא להרעיד את אמות הסיפין של הקואליציה.
מחוץ לשער השלום
לפני שער השלום עומד אולמרט. אל אולמרט הזה בא אבו מאזן ומבקש כי יותר לו ליכנס לתוך השלום. אבל אולמרט אומר כי עכשיו אין הוא יכול להרשות לו ליכנס. אבו-מאזן שוקל בדעתו, ואחר הוא שואל אם יהיה רשאי איפא ליכנס לאחר-מכן. 'אפשר הדבר', אומר אולמרט, 'אך לא עתה'.
כמו בסיפורו המפורסם של קפקא, שם מתייבש לו אזרח במדינה קפקאית טיפוסית אל מול שער החוק עד שהוא דועך למוות בהמתינו לצדק, גם אבו מאזן מתייבש עד בוש אל מול שלום-הבלוף, שאינו אלא תרגיל ציני להישרדות הקואליציה (כפי הנראה) שאולמרט מוכר לו. כיצד מתיישבת
בנייה בהתנחלויות, אבות כל הטומאה, שכן יש בה משום גזל הקניין הקולקטיבי של העם הפלשתיני והבטחה עתידית נלוזה לעוד עשרות כבישי 'מתנחלים בלבד' כדי להבטיח "גישה" לזרע הפורענות שנבנה זה עתה, עם הבטחות השלום? כיצד מתיישבים מחסומים אשר הופכים את חיי הפלשתינים לבלתי נסבלים עם שלום?
"במזרח התיכון מבינים רק כוח!" מילים אלו התגלגלו רבות על לשונם של ימנים רבים אשר רצו להבהיר לנו מה בדיוק ה"ערבים" מבינים. כוח, ורק כוח לדבריהם. ועל כן יש להכנס ב"אמ אמ אמ אמ אמא שלהם" לדברי כל אותם ימנים. להכנס "באמא שלהם" וב"אחותם" ובבתים שלהם, ובכבישים שלהם ובעצי הזית שלהם, כי רק כוח הם יכולים להבין. לא משנה שכל הפגזה מן האוויר שמחטיאה את המבוקש התורן וגוזלת עימה עוד חיים של אי אלו פלשתינים לא גרמה ל"ערבים האלו" "להבין", אלא אך ורק להתאחד אל מול גורמים קיצוניים יותר. לא משנה. תמיד יהיו ימנים שיסיימו כל דיון פוליטי באמירה מיודעת "הערבים מבינים רק כוח". אכן, יש מישהו ש"מבין רק כוח" אבל לצערי הרב המישהו הזה אינו "הערבים". בשנים האחרונות אלו הופכים יותר ויותר אנחנו. אנחנו, במחילה, מבינים רק כוח (טוב, אנו ב'מזרח התכון', לא? לא סביר שענפיו הפולשניים של הג'ונגל הסבוך יחדרו אל פאתי הווילה המהוקצעת שלנו?). כיצד יתכן שישראל מוכנה לשחרר יותר אסירים לחמאס תחת איום וסחיטה (גלעד שליט האומלל), מאשר במסגרת מחווה לאבו מאזן? כיצד ישראל מזלזלת בפרטנר אמיתי לשלום, אבל תחת סחיטה ואיומים (מתקפת קסאמים) מדברת עם חמאס? מדינה שאינה
קורבנית מחד ותוקפנית מאידך הייתה מיטיבה עם פרטנריה האמיתיים לשלום ומפנה עורף למי שסוחט אותה. מדינת ישראל צריכה לעשות צעדים רבים לקראת אבו מאזן ולסרב לשאת ולתת עם חמאס. כאשר מדינת ישראל
מתעלמת בהפגנתיות מאבו מאזן עם פירורי השלום המדומים האלו, אבל מבהירה לחמאס שמתקפת קסאמים מכופפת אותה לדבר (ולהכחיש שהיא עושה כן) - מדינת ישראל משדרת שהיא 'מבינה רק כוח'. מזרח תיכון כבר אמרנו?
תראו מי שמדבר! רצתה ההיסטוריה, או אותו "מישהו שם למעלה" שאחראי על סמליות (בטח לא בוש, אצלו התיארוך של ועידת אנפוליס נועד אך ורק כדי להציל במשהו את קריירת בוש הגווועת שלו), וועידת אנאפוליס נפלה על ה 29 לנובמבר, או כמו שאנו נוהגים לאמר בעברית תש"חית ציונית: "כ"ט בנובמבר" - מה שגרם לפוליטיקאים רבים להזכיר לערבים את טעותם ההיסטורית של אי הכרה בפתרון הצודק (בהחלט) של שתי מדינות לשני עמים, אי הכרה אשר המיתה עליהם את הנכבה. אלא שהיום התחלפו היוצרות, וה 29 לנובמבר (או בציונית: כ"ט) - במקום להפוך ליום של חשבון נפש, האם נכנסנו בשנתנו הכמעט 60 לנעליהם של הערבים, בהיותנו מסרבים להכיר בפתרון צודק של שתי מדינות לשני עמים, הפך ליום של הטפות. אנו אומרים לערבים שלא לשוב לטעותם ההיסטורית מאותו כ"ט בנובמבר (או בלועזית: 29 בנובמבר) ו"להכיר בנו". אלא שדומה שמדינת ישראל מסרבת להכיר בפתרון צודק של שתי מדינות לשני עמים. אלא שבעוד שאי-הכרת הערבים במדינת ישראל בזמנו, טעות שעלתה להם בנכבה ובבכייה לדורות, הייתה גלויה שלא לאמר צעקנית (כל מיני צעקות ונפנופים של מנהיגים ערביים על "איך שהם יפגשו בתל אביב" תוך יוהרה אמיתית אשר הביאה את מנהיגי מדינות ערב לשכנע פלשתינים יושבי ישראל לעזוב את ביתם כי "אוטוטו" הם באים להציל אותם), הרי שסירובנו שלנו להכיר בפתרון צודק של שתי מדינות לשני עמים אינו גלוי, הוא סמוי ועל כן יותר מסוכן (אבל אנו - אסטרטגית, בדיוק כמו הערבים טרם תש"ח).
גם לא להחליט זאת החלטה! כתבה מעולה של סימה קדמון ממוסף השבת של 'ידיעות אחרונות' אשר נתפרסם מייד לאחר אנפוליס, מתארת כיצד אולמרט השיג באנפוליס את מה שנחשב בעיניו כ"הישג" - לא להחליט. ה"הישג הדיפלומטי" הגדול של אולמרט היה ניסוחים מעורפלים של יעדים מדיניים, כאלו שמהווים מילים נרדפות ל"לא הושג שום דבר", וזאת כדי לחבב את ההסכם על הקואליציה. כי כשאתה לא אומר כלום אתה אומר הכל, והסכם אשר 'התקבל' על-ידי הניצים בקואליציה (ליברמן) ועל-ידי היונים (כמה שרים בעבודה), אינו אלא לא כלום שהוא גם הכל ועל כן מקובל על כולם ופירושו - כלום. כבר אמרו חכמים ממני כי לא להחליט זאת החלטה, וכאשר אינך מציב לעצמך יעד ברור ומוחלט, אתה מותיר את הזירה לאחרים לקבוע יעדים. ישראל, תוך שאננות מסוכנת לחלוטין, מחליטה שלא להחליט כבר שנים ארוכות, כי המצב הנוכחי נוח לה. באי נקיטת יוזמה אנו מותירים שדה פרוץ לאחרים לנקוט יוזמה, וכאשר הנוסחה שלהם היא מדינה אחת לערבים ומדינה נוספת "דו לאומית", לא להחליט (ולהשאיר להם את מגרש המשחקים) זו ההחלטה הכי מסוכנת על הסקאלה. עדיף היה להחליט משהו, גם במחיר קולות של 'משהו נבקע' בקואליציה.
'כן' לאבו מאזן רבים אומרים כי אבו מאזן וחמאס קורצו מאותו חומר, ולמעשה כל אחד מהם בוחר באסטרטגיה שונה כדי לממש את חלום מחיקת מדינת היהודים שלו. האחד, כך יטענו, רוצה להשמיד את מדינת העם היהודי במלחמה, והאחר, כך טוענים, רוצה להשמיד את המדינה בדרכי שלום דרך זכות השיבה. בכך מנוי וגמור עם הטוענים כי אבו מאזן וחמאס הם היינו הך. האמנם? לאחרונה נתבשרנו כי הגם שישראל יורה בעזה ללא הבחנה, ולא מבחינה בין חמושים לבין לא חמושים, ויורה והורגת יותר חפים מפשע מאשר הקסאם הרג בשבע השנים האחרונות, אבו מאזן לא שובר את הכלים, ועדיין רואה לנכון להמשיך במשא-ומתן. מדינת ישראל שנוהגת עם הפרטנרים שלה למשא-ומתן כמו אותה רווקה ממורמרת בת 40 ומשהו אשר עדיין מוצאת פגם בכל גבר, וממשיכה להמתין עד בוש ל'אביר על סוס לבן'.
הרשות כבר החליפה דיסקט מזמן, ואנחנו? נשוב לרגע אחורנית בזמן, לימי הראיס הקודם. הגם שאבנרי ושאר אבירי ה'שמאל בכל מחיר, גם אם העובדות מציגות תמונה אחרת' היללו אותו כ'אביר השלום', העובדות היו בשטח: עם נאומי הג'יהאד, עם הדיבורים על תוכנית שלבים, ועם העלמת העין המאד לא אלגנטית מפיגועי החמאס, כל מי שעיניו בראשו ראה כי ערפאת לא היה מעוניין בשלום, ותמיד הקפיד להבהיר לקהל מאזיניו כי כל השלום עם ישראל אינו אלא בלוף, תוך שהוא מכחיש זאת אחר כך. אבו מאזן זה סרט אחר לגמרי. כל מי שמאזכר את עבודת הדוקטורט שלו, אשר עסקה בהכחשת השואה, כנראה מצפה כי הנצר (אשר איננו) לבית הרצל יתגלה בדמות המנהיג הפלשתיני הבא, ויתרגם את 'אלטוילנד' לערבית.
פרטנר אמיתי אינו שובר כלים האירועים בעזה היו יכולים להיות עבור ערפאת, אשר חיפש כל תירוץ כדי לאמר שישראל אינה רוצה שלום, כדי להצית אינתיפאדה שלישית (לו היה בחיים כיום). לכאורה, לו היה ממשיך אבו מאזן את המנטליות הצאלח-א-דינית של ערפאת, הרי היה מצית את האש בשנייה, בתגובה לאירועים בעזה. אמירתו המאופקת של אבו מאזן כי המשא-ומתן יימשך, מעידה כי אבו מאזן רוצה שלום. פרטנר אמיתי לשלום נבחן ברגעי משבר. תארו לכם בוס במקום עבודה אשר בשל כל טעות של העובד מתפרץ ושובר את הכלים, מאדים וצועק דברים (שלאחר מכן הוא מתחרט עליהם)? ברור שבסיטואציה כזו לא ניתן לעבוד. תארו לכם בן/בת זוג אשר שוברים את הכלים ומייצרים דרמות בשל כל משבר קטן? לא ניתן לקיים זוגיות כך. פרטנר בעל כוונות אמיתיות נבחן בטיב כוונותיו באותם רגעים שדברים לא מסתדרים. מה שהיווה אינדיקציה לכך שערפאת לא היה פרטנר, הינה החלטתו המניפולטיבית לפתוח באינתיפאדה שלישית כי "המרק לא היה טעים דיו בעיניו", קרי הצעתו מרחיקת הלכת של ברק בזמנו, בקמפ דיוויד, לא הייתה מספיקה לו. זו הייתה הראיה כי ערפאת רוצה להינשא על כפי המיתוס האיסלאמי של צאלח א-דין יותר מאשר לספק לעם הפלשתיני מדינה ואפשרות לשגשוג.
אבו מאזן, אשר בעצם ימים אלו קיבל מישראל יופי של תירוץ (במונחי ערפאת) לשבור את כל הכלים, ובחר שלא לעשות כן, הוכיח כי הוא פרטנר וכי ניתן לעשות עימו שלום. ניתן לעשות עימו שלום משום שהוא הוכיח כי גם אם בעתיד אי אילו דברים לא ישאו חן בעיניו, עדיין הוא יבחר בגינויים ובדרכי הידברות ומשא-ומתן, אך רפלקס האינתיפאדה של ערפאת לא יפעל אצלו.
"זכות השיבה" - נמר מנייר יטענו הטוענים כי אבו מאזן דוגל בזכות השיבה. אז הוא דוגל. אבו מאזן הוכיח בעצם ימים אלו שלא יכפה את רצונו בכוח, אלא יגיע לדרך הפשרה תוך משא-ומתן. הוא מציב דרישות? הוא רוצה להשיג את המקסימום לעמו? כך נוהג כל אדם סביר בכל משא-ומתן בכל הקשר, מציג נקודת פתיחה גבוהה מנקודת מבטו. אבל אבו מאזן הוכיח כי גם ברגעי משבר הוא שומר על איפוק, וכי הוא נעדר את רפלקס האינתיפאדות והפיגועים של קודמו ערפאת. כל עוד העולם (שבטעות אנו סבורים כל הזמן שהוא 'כולו נגדנו') לא יאפשר את זכות השיבה (אם
סרקוזי אומר שתקומת מדינת ישראל היא הדבר הטוב שהתרחש במאה העשרים, אם מרקל מצהירה
כי קיום ישראל הוא אינטרס גרמני, ואם אובאמה ה"מוסלמי" כביכול שולל את זכות השיבה, מה יש לנו לחשוש?), אבו מאזן לא יעשה כל צעד לכפות "זכות מוות" זו על ישראל.
