התפטרותו של רפי פלד ממשרת מנכ"ל ראש הממשלה, הנימוקים שהוא נתן והדיון שהתעורר על כך העלו על סדר היום את נושא משרות האמון לראש הממשלה.
משרות אלה אמורות לסייע לראש הממשלה בביצוע שתי משימות: א. להבטיח את שרידותו האישית בתחום הפוליטי; ב. להבטיח ביצוע נאות של משימותיו, כאיש המופקד על שרידותה של מדינת ישראל.
מאז רצח רבין נפלו כל ראשי הממשלות בגלל ליקויים בתפקודם בתחום הביטחוני: שמעון פרס נוצח בבחירות על-ידי בנימין נתניהו בגלל מבצע "ענבי זעם" הכושל; בנימין נתניהו נוצח בבחירות על-ידי אהוד ברק בגלל ויתורים שוויתר לפלשתינים בניגוד להבטחותיו ולאידיאולוגיה שלו. נתניהו ויתר משום שפחד מפני חידוש האינתיפאדה נוסח "מאורעות מנהרת הכותל" שבהם תיפקד צה"ל באופן עלוב; אהוד ברק הובס בידי אריק שרון בגלל תפקודו הלקוי של ברק בלחימה "באינתיפאדת אוסלו" הנמשכת עד היום. לכל ראשי הממשלות שנפלו לא עזרו נאמניהם הפוליטיים ואנשי אמונם בלשכותיהם.
אבל לא רק ראשי הממשלות שילמו במשרותיהם בגלל ליקויי מערכת הביטחון, אלא בראש ובראשונה מדינת ישראל שילמה מחיר כבד מאוד גם בהרוגים, וגם באינטרסים אסטרטגיים מדיניים. מכאן הלקח שעל הראש הממשלה לשים יותר דגש על בחירת אנשים שיסייעו לו למלא בהצלחה את משימות האסטרטגיות ופחות על בחירת אנשים שיהיו נאמנים לו פוליטית ואישית.
בעוד שנאמנים אישיים יש כחול אשר על שפת הים - כי אנשים רבים מוכנים למכור את נשמתם לכל ראש ממשלה שיחפוץ בשרותם, יועצים בעלי כישורים אסטרטגיים מעולים יש מעטים מאוד ועוד יותר קשה לאתרם.
אריק שרון זקוק היום בדחיפות לשני יועצים אסטרטגיים לפחות: אחד לתחום הבינלאומי והגרעיני, ושני לתחום הפעלתו היעילה של צה"ל בלוחמת האנטי טרור שהוא מנהל כיום. הטעות של כל ראשי הממשלות עד כה היתה שיועציהם האסטרטגיים היו אנשים בכירים ממערכת הביטחון בעבר ובהווה. האלוף דני יתום, לדוגמא, היה יועץ אסטרטגי של אהוד ברק. מכיוון ששניהם באו מאותו הכפר (סיירת מטכ"ל) ולא היה שום הבדל בהכשרתם ובדרך מחשבתם, לא היה שום ערך לעיצות של יתום כי ברק חשב עליהם ממילא. וחוץ מזה, עצות דומות יכול היה ברק לקבל מהרמטכ"ל, מסגנו ומראש אמ"ן החברים, בשל תפקידיהם, ב"פיקוד העליון".
יועץ אסטרטגי צריך להיות עזר כנגד ראש הממשלה. מכיוון שראש הממשלה הוא, בהגדרה, איש המעשה, על היועץ להיות איש ההלכה המסוגל לעשות עבור ראש הממשלה אינטלקטואליזציות של סיטואציות ולקיים איתו דיאלוג יצירתי של ניגודים. יועץ אסטרטגי צריך להביא עומק תיאורטי למשרד הראש הממשלה.
אחת הטעויות של ראשי ממשלות בעבר היתה למנות אדם בעל תואר פרופ' לתפקיד מרכזי במטה שלהם, רק בזכות היותו בעל תואר אקדמי גבוה. כך נהג יצחק רבין במנותו את הפסאודו-אינטלקטואל, פרופ' איתמר רבינוביץ, מאוניברסיטת תל אביב, לתפקיד שגריר ישראל בארצות הברית. תפקידו של רבינוביץ היה לסייע לרבין לקדם את אסטרטגיית "סוריה תחילה" שעליה הכריז אחרי היבחרו. אבל רבינוביץ איננו אינטלקטואל אלא עסקן אקדמי: (ראש חוג, דיקן, רקטור, נשיא) בעל תואר אקדמי גבוה, השואף למלא תפקידים ממלכתיים בכירים. שלום עם סוריה לא הצליח רבינוביץ לקדם, וזאת היתה אחת הסיבות שרבין נגרר אחרי שמעון פרס ויוסי ביילין להסכם אוסלו. אותם דברים אמורים לגבי פרופ' שלמה בן-עמי, אשר היה שר החוץ המגוחך ביותר בתולדות מדינת ישראל.
את ממלא משרת האמון האסטרטגית יש לחפש בשבע עיניים, ולא בהכרח מקרב הפרופסורים והאינטלקטואליים הישראלים. הרי גם נתניהו, גם ברק, וגם שרון, הביאו מארצות הברית יועצי בחירות ולא סמכו על המומחים המקומיים. אם ראוי להביא מחו"ל מומחה בינלאומי לבחירות, ראוי לא פחות להביא מומחה בינלאומי לאסטרטגיה רבתי.
המועמד שלי הוא פרופ' לואי רנה ברס מאוניברסיטת פרדו בארצות הברית. רנה ברס הוא מומחה מוביל בעולם למשפט בינלאומי ולמדיניות גרעינית במזרח התיכון. הוא יהודי חם וציוני נלהב. הוא קרוב בהשקפותיו לאריק שרון, והוא מסוגל להפרות את ראש הממשלה ברעיונות יצירתיים מבלי להתחשב בתגובותיו של יפה הנפש התורן מעיתון הארץ, ומבלי לנסות לרצות את הפרופסורים העומדים בראש "שלום עכשיו". המטען שיש ללואי רנה ברס בתחום האסטרטגי עולה כמה מונים על המטען של כולם ביחד.
בן-גוריון ביקש לבחור באלברט איינשטיין לנשיאה של מדינת ישראל. אינשטיין דחה את הרעיון. אני מציע לאריק שרון ללכת בעקבות דוד בן-גוריון ולמנות לו לאיש אמון אסטרטגי את המועמד הטוב ביותר בעולם כיום ובהזדמנות זאת יעלה לואי דה ברס ארצה, ישתלב באחת האוניברסיטאות ויאזן בה את הצגת הסכסוך היהודי ערבי בפני הסטודנטים.
