היה או לא היה

הנה צלחנו גם את הפסח הזה. כמו בכל שנה, הזדהינו עם עבדותם של אבותינו כשעסקנו בנקיונות אינסופיים, חשבנו עליהם נמלטים מהמצרים כשברחנו מקרובים מעיקים, והבנו מה הן 40 שנה כשנתקענו בפקקים באיילון בדרך חזרה מליל הסדר.

אלא שנראה שבשנים האחרונות נוסף לריטואל הקבוע הזה נדבך נוסף, אי שם בין החד גדיא לעצירות של המצות. ראיון רדיופוני עם היסטוריון/ארכיאולוג המעלה את השאלה כיצד לא נמצאו כל עדות לסיפור ההגדה בכתבים קדומים אחרים, לרבות בכתבי המצרים, או כל שריד ארכיאולוגי שיוכיח שבני ישראל אכן נדדו במדבר ומכאן המסקנה שהדברים המסופרים בהגדה לא קרו מעולם, אלא הם מיתוס בלבד.

מזה זמן מה שנשמעים קולות שמפקפקים באמיתות הסאגה של יציאת מצרים. מגמה שהחלה בשנות הארבעים עם אלו שאברהם שלונסקי קרא להם בלגלוג "הכנענים", שהרחיקו לכת לטעון כי מעולם לא חי עם יהודי בארץ ישראל הקדומה, אלא אסופה של עמים כנעניים שחלקו תרבות שמית משותפת.

המתמודדים עם הפקפוקים האלה טוענים שקשה מאוד להמציא סיפור כזה. אין דרכם של "מיתוסים" עממיים לספר על עבדות, אלא לפאר את העם שמספר אותם ומאותה סיבה אין זה פלא שהמצרים בחרו שלא לכלול את הסיפור הזה בהיסטוריה המתועדת שלהם, מאחר שעבורם זהו סיפור של תבוסה והשפלה. כמו כן נטען גם שעם שנתון לעבדות ואח"כ שרוי בנדידה, מתקשה לעסוק בתיעוד. לבני ישראל העבדים לא היה רכוש וקרוב לודאי שבשלב ההוא גם לא היתה להם תודעה לאומית, שגרמה להם לזהות עצמם כעם ולעסוק בתיעוד עצמאי. כנוודים במדבר, לא שהו במקום אחד זמן ממושך כדי להותיר בסביבתם שרידים כפי שעושות תרבויות נייחות.

במילים אחרות, הנסיונות להתמודד עם הפקפוקים האלה הם לוגיים, אולם את המפקפקים אין זה מספק. הם דורשים הוכחה מדעית (שכן הם עצמם אינם נתונים לאמונה). מבחינתם באין הוכחה כזו בנמצא, הרי שהדברים לא קרו. התשובה באה ממקור קצת לא צפוי. המקור הזה הוא המשפט ההשוואתי, שהינו ענף בחקר המשפט. ענף המשווה בין שיטות משפט שונות ובין מטרותיו - תיעוד היסטורי.

על-פי המשפט ההשוואתי, אם משווים את הדין העברי למשפטם של יתר עמי הסביבה, לא רק שעולים הבדלים משמעותיים, המבטלים את האפשרות שמדובר בתרבות אחת, אלא שהממצאים מחזקים את המסקנה שאכן מדובר בעם שהחוויה המכוננת שלו היתה של ניצול ועבדות.

כדי להיות יותר ספציפיים, יודגש שאין למדים זאת מדיני הנזיקין של הדין העברי. שכן בכל הקשור לדיני נזיקין, הדין העברי דומה לדין המקובל גם בקרב שאר עמי הסביבה. (כללי שור נגח לדוגמה מופיעים גם בחוקי חמורבי). גם חוקי היבום היו מקובלים בקרב עמים נוספים מעמי הסביבה (ר' פרשת תמר אשת ער).

אם כך במה הדין העברי הוא יוצא דופן? בהיבטים הסוציאליים שלו. הדין העברי מפגין רגישות יוצאת דופן ביחס שלו כלפי עבדים, גרים ושבויי מלחמה. כך לדוגמה: בעשרת הדברות, מצווה לתת יום מנוחה גם לעבדים. בספר שמות מופיעים הכללים כיצד לנהוג בעבד עברי, בבת שנמכרה כאמה, הצורך לפצות עבד, או אמה שאדונם פצעם. כמו כן הדין העברי הוא היחיד שמטיל איסור להסגיר עבד נמלט לאדוניו בניגוד לנורמות המקובלת בעולם העתיק, שקבעו אמנות הסגרה של עבדים נמלטים אפילו בין עמים אויבים.

היחס המיוחד הזה אל העבד, הגר ואל החלשים בכלל, אף מנומק ישירות במצב של הזרות והעבדות במצרים.

דוגמאות: "וגר לא תלחץ, אתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד", "את כספך לא תתן לו בנשך, ובריבית לא תתן אכלך, אני ה' אלוהיכם אשך הוצאתי אתכם מארץ מצרים", "לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה, וזכרת כי עבד היית במצרים".

בדיני המלחמה (פרשת "כי תצא") הדבר בא לידי ביטוי גם ביחס לשבוי, או לשבויה, או למובסים במלחמה. זו גם הסיבה שמלכי ישראל ידועים היו בין האומות כמלכי חסד, לרבות לעניין השבויים; מלכים א' פרק כ' – "ובן הדד נס ויבא אל העיר חדר בחדר ויאמרו אליו עבדיו הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם..."

הנורמות של הדין היהודי, שהיו יוצאות דופן בזמן שנחקקו, אומצו בסופו של דבר למשפטן של אומות העולם והפכו לנורמות המקובלות בעולם המערבי, מה שהופך את סיפור ההגדה ליותר מעוד סיפור פולקלוריסטי. יותר מכל זהו סיפורו המדהים של עם עבדים שיצא למסע מפרך לארץ לא נודעת ובידו רק ההבטחה האלוהית שלו תהיה הארץ, בלי לדעת שמסעו זה ישנה את פני ההיסטוריה. התרבות והמוסדות שיקים לכשיתגבש לאומה בארץ כנען ישנו את תפיסות המוסר, המשפט והפולחן הדתי כפי שהיו ידועים עד כה.