זעקת העשוקים

לא שומעים קולם

כמו כולם החלטתי להפוך לאדם "חברתי" כלומר, אדם שבניגוד לכל יתר ה"אנשים הרעים" מגלה אכפתיות כלפי הזולת. על-כן באתי לספר לקוראים על אזרחים מנוצלים ונעשקים שקול בכיים לא מגיע לאוזני "סוחרי המצוקות החברתיות" בפוליטיקה ובתקשורת.

החברה הישראלית מכלכלת את עצמה משני מקורות:

1) ייצור עצמי.
2) קיבוץ נדבות מהממשל האמריקני ומיהודי ארה"ב.

בכל כלכלה מרכז הכובד של סעיף הייצור העצמי נופל על המגזר הפרטי. חלקו הקטן של מגזר זה הם אנשים עשירים ואילו חלקו הגדול מורכב מבעלי עסקים קטנים. עסק נוצר על-ידי יוזמה פרטית של האזרחים הרוצים להתפרנס יפה. בעל עסק כזה משקיע הון רב, הון עצמי או הלוואות, ולוקח סיכון עצום. אין לו יום ולא לילה - אין לו לא קביעות ולא משכורת בטוחה. כשהוא מרוויח הוא משלם מיסים רבים והחברה נהנית ממנו. החברה בישראל כל- כך נהנית ממנו עד שהיא הפכה אותו לפרה החולבת שלה.

- בשירות המדינה מוסיפים אלפי משרות מיותרות - בעל העסק ישלם.
- הממשלה משחדת את החקלאים - בעל העסק ישלם.
- פוליטיקאים "חברתיים" מוסיפים כסף לקצבאות ביטוח לאומי - בעל העסק ישלם.
- 160 אלף (!!!) מקבלי הבטחת הכנסה נהנים מכסף טוב ללא עבודה - בעל העסק ישלם.
- למשפחות חד הוריות יש לובי חזק בכנסת - בעל העסק ישלם.

וכן הלאה....

את הכספים הללו המדינה מממנת ממיסים בלבד כי אין לה מקורות אחרים. לצורך כך המסים הישירים והעקיפים עלו עד למעל ל 60% (!!!). כמובן, שרבים מבעלי העסקים הללו קורסים (50 אלף עסקים קטנים נסגרו בשנתיים האחרונות) תחת העול - אבל להם אין לובי חברתי לא בכנסת ולא בתקשורת.

בעל עסק שקורס, מפטר את עובדיו, נקלע לחובות לנושים (ספקים ובנקים) ועולמו חרב עליו.

הוא לא יכול לשבות ולסגור את המדינה, הוא יקבל סיקור תקשורתי דל ללא רגש חם מצד ה"כתבים החברתיים" (אלא אם כן הוא יואיל להתאבד) והפוליטיקאים לא רואים במגזר הזה כוח פוליטי מאורגן שכדאי להתייחס אליו.

אני מכיר אישית שני בעלי עסקים כאלה שפשטו רגל בחודש האחרון ואחד מהם אף נכלא לשלושה ימים במעצר "מגרש הרוסים" בשל חוב.

לאחר ששילם במשך עשור מיליוני שקלים למס הכנסה ומימן את כל האינטרסנטים שבחברה, הוא נעצר בשל שפשט רגל ונותר חסר כול ומשפחתו על סף התפרקות.

החברה שלנו מדכאת את כוח היוזמה והיצירה הכלכליים (ולא רק אותם) ובכך מדכאת את כוח הייצור הכלכלי של החברה והופכת את ישראל למדינה ענייה.

זעקת העשוקים הללו לא נשמעת כי מזמן הפכנו לחברה מנוונת השונאת את האנשים המנסים להרוויח מכוחה של יוזמה והשקעה אישיים ולא מכוחה של מישרה בטוחה בשירות המדינה או אצל הוועדים החזקים.

האידיאל של החברה שלנו איננו המצוינות או ההתפתחות האמיתיים אלא הקביעות והתככנות האינסופיים. אבל רק נשתדל לזכור כי העשוקים הללו מחזיקים את כולנו ואם הם יתמוטטו אזי כולנו נתמוטט ואולי נתעשת ונבנה כלכלה המבוססת על יוזמה ותחרות ולא על נדבות וסחטנות.

ועם קצת מחשבה... אפשר להבין אחרת מי הוא "הרגיש החברתי" האמיתי.