בראשית יוני תשכ"ז לא חשב איש בצמרת צה"ל על מלחמה אפשרית עם ירדן. איש גם לא רצה בה. אפילו לאחר שהמלך חוסיין נסע לקהיר והתחבק שם עם נאצר, עדיין האמינו בצה"ל כי תבונתו של המלך המתון תגבר וכי הוא לא יעז להצטרף למצרים ולסוריה בהחלטתן להילחם בישראל. בסך-הכל קיוו כאן כי, לכל היותר, יסתפק המלך במספר תותחים, כדי לעשות רושם ולצאת בכך ידי חובתו כלפי מדינות ערב.
בכל זאת החליט עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז של אותם הימים, להקדים רפואה למכה. כאשר הועבר אל הגייסות בנגב אות הצופן "סדין אדום", ועדרי השריון הגדולים שעטו בתמרות-אבק לעבר הגבול המצרי - עשה נרקיס מעשה והעתיק את מטהו אל מפקדה קדמית. כל פסיכולוג היה מאשר היום, בפה מלא, כי בכך פעל נרקיס על-פי האינטואיציה, ממש בחוש השישי שלו, ותוך תחושות תת-הכרתיות מובהקות.
בבוקר ה-5 ביוני, זמן קצר לאחר שקיבל מן המטכ"ל את הידיעה שהחלו הקרבות בנגב, הוא טילפן לטדי קולק, ראש עיריית ירושלים דאז. בשיחה הטלפונית הוא בישר לו את החדשות האחרונות, ובדחף פנימי, שעד היום לא נמצא לו הסבר לוגי, הפטיר לעומתו, בחזון נבואי: "אתה עוד תהיה ראש עיריית ירושלים המאוחדת"...
כמובן שאז עדיין לא יכול היה נרקיס להעלות בדעתו עד כמה יהפוך החלום הזה למציאות. בשעה תשע, של אותו בוקר, נשמעו הדברים לא יותר מבדיחה. אבל, שעה ומחצה מאוחר יותר, כשתותחי הלגיון פתחו בהרעשה לכל אורכו של הגבול, כבר יצא המרצע מן השק.
האיומים
למעשה, נכפתה המלחמה על עוזי נרקיס רק סמוך לצהריים, כשהלגיון הירדני כבש את מטה האו"ם בארמון הנציב. זו הייתה נקודת התורפה במערכת מוצבי ההגנה סביב ירושלים העברית. מהר מאוד התגלה כי בין שכונות אבו-טור ורמת רחל לא היו בכלל לצה"ל ביצורים. את החלל הזה בקו הגבול מילא האזור הניטראלי, שהיה נתון לחסות האו"ם, וישראל סמכה עליו, באמונה שלמה, שלא יתיר חדירות לארץ דרך שטחו. התפנית החדה חלה כאשר הלגיון תפס את ארמון הנציב. או אז נוצר איום מוחשי ביותר על כל דרום-ירושלים.
אותה שעה העסיק את מוחו של אלוף נרקיס איום אחר, מוחשי יותר: האיום על ה"מובלעת" הישראלית הקטנה שעל הר הצופים. המדובר היה באיום צבאי, רציני מאין כמוהו. אחרי ככלות הכל, הר הצופים, עם כוח המשטרה הזעיר שלו, היה האחיזה הישראלית היחידה בגב ההר, החולש על ירושלים. אך האיום הסמלי היה חמור עוד יותר. בעוד שבעולם של אותם הימים איש לא ידע היכן מצויות שייך-זוויד או חאן יוניס, הרי שנפילת הר הצופים בידי הערבים היתה, מן הסתם, מהדהדת בעולם כולו כמפלתה של ישראל.
כדי להקדים תרופה למכה, פקד אלוף נרקיס, בשעה אחת בצהריים, על חטיבת המילואים "הראל" לכבוש את גב ההר ולהתחבר עם הר הצופים. בדיעבד ניתן לומר שהיה בכך אלמנט של סיכון, אבל סיכון מחושב. אחרי ככלות הכל, שטח הררי איננו תחום-לחימה אידיאלי של שריון, מה גם שהוא שפע ביצורים וניתן היה לחסום את היה לחסום את נתיב החטיבה ולנתק את דרכי הנסיגה שלה. ואם לא די בכך, הרי שבשטח הזה, שבו לחמה אותה חטיבה אמיצה ונועזת עוד במלחמת השחרור, היא ספגה אבידות כבדות.
הסיכונים
אלמנט הסיכון רק גבר: כאשר נתן עוזי נרקיס את הפקודה לשריון לפעול, בשעה אחת בצהריים, עדיין לא עמדו לרשותו הצנחנים שד מוטה גור. גם לא היה חיל-רגלים, כדי ליצור את הקשר הישיר והקצר אל הר הצופים. נוצר מצב, שאפילו אם הייתה חטיבת "הראל" מבצעת את המשימה ומתחברת עם חיל המצב בהר - הרי שעדיין היא הייתה מנותקת מדרכי-אספקה ותגבורת.
כל הסיכונים האלה נלקחו מראש בחשבון, ובכל זאת נשלחה לדרכה חטיבת "הראל", בפיקודו של הגיבור האגדי, אלוף משנה אורי בן-ארי. ההכרח המיידי היה שהטנקים הישראלים יגיעו, מהר ככל האפשר, להר הצופים ויתייצבו שם כחסימה, עוד בטרם יגיעו הטנקים הירדניים מעמק הירדן, יכבשו את הר הצופים בסערה ויפרצו לתוך ירושלים.
ואכן, חטיבת "הראל", בראשותו של אורי בן-ארי הנועז, החלה נעה קדימה. שעה אחת, וכוח החילוץ שלה כבר היה בקסטל, ומרוב מהומה וחיפזון, לא היה סיפק אפילו לסגור את הכביש לתנועה אזרחית. שעה שהחטיבה נעה, מפקדה לא רק שהתניע אותה במהירות הבזק - הוא גם ערך אותה מראש לתנועה, ממש באותו הסדר שהתכוון להפעיל אותה.
הסיוט חלף
בשעה שתיים של צהרי אותו יום, כשהועברה חטיבת הצנחנים של מוטה גור לפיקודו של עוזי נרקיס, נוצר בידיו הכוח הדרוש להבקעה שנייה להר הצופים, בקו הקצר ביותר, דרך שייך-ג'ראח. כך חלף, באחת, הסיוט שמא תנותק חטיבת "הראל", בהגיעה להר הצופים.
תוך שהוא מצווה להפעיל את חטיבת ירושלים, בפיקודו של אל"מ אליעזר אמיתי, להתקפה נגדית על ארמון הנציב, הוא שעט, עם חבורת הפיקוד שלו, אל תוך ירושלים המופגזת; תחילה אל "בית ההסתדרות", שמעל גגו ניתן היה להשקיף על החזית כולה, ואחר כך אל מפקדת החירום של חטיבת ירושלים, שם נפגש עם מפקד חטיבת הצנחנים, מוטה גור. נרקיס הסביר למוטה את משימתו לפרוץ דרך שייך-ג'ראח אל מרגלות הר הצופים והציע לו לתכנן, בו זמנית, את כיבוש העיר העתיקה, אף כי קיבל פקודה מפורשת שלא להיכנס אליה.
למה, אם כן, נתן נרקיס את ההוראה בכל זאת? היתה זו, מן הסתם, צפייה לעתיד של מפקד מוכשר וריאלי, המתכונן לכל תרחיש, או שפשוט היתה זו שוב אינטואיציה. כך או אחרת: מוטה גור וצנחניו הצליחו להשתלט על העיר העתיקה. ובבוקר היום השלישי למלחמה, כבר ניצב עוזי נרקיס, עם חבורת הפיקוד שלו, על מצפה הר הצופים, שהדרך אליו נפתחה עוד ביום הקודם. וכל השאר זה כבר היסטוריה.
