ניקוי ארובות

גידולים שונים עלולים לפגוע בארובת העין: חלקם גידולים שפירים וחלקם גידולים ממאירים מסכני חיים. הגידולים עלולים להופיע בכל גיל, גם בילדים, והטיפול בהם צריך להיות מהיר ומדויק.

הערכה של חולה עם גידול בארובה כוללת בדיקה גופנית יסודית, שימוש באמצעי הדמייה כגון: MRI ו-CT, ובדיקות דם מיוחדות. לעיתים יש צורך לבצע ביופסיה של הגידול על-מנת לעמוד על טיבו. הביופסיה נעשית בדרך-כלל בהרדמה כללית, דרך חתך מיוחד הסמוך לאזור בו ממוקם הגידול בארובה.

גם כאשר הגידול הוא שפיר, חשוב להוציאו כיוון שהוא עלול לגרום ללחץ על גלגל העין או על רקמות חיוניות בארובת העין. גידולים ממאירים הם נדירים יותר בארובת העין, אך הטיפול בהם חייב להיות מהיר מאוד בשל הסכנה להתפשטות לאיברים סמוכים, למוח או לאיברים מרוחקים יותר.

חשוב לבצע ביופסיה כיוון שאת חלק מהגידולים לא ניתן לכרות בשלמותם והטיפול העיקרי בהם מבוסס על שילוב של הקרנות או כימותרפיה.

במקרים של גידולים בארובת העין, חשוב מאוד שהטיפול יתבצע במרכז רפואי גדול עתיר ניסיון. במקרים שונים יש צורך בטיפול משולב על-ידי בעלי מקצוע שונים כגון: אוקולופלסטיקאים, מנתחי פה ולסת ואף אוזן גרון, נוירוכירורגים, פלסטיקאים, אונקולוגים והמטולוגים.

הטיפול הכירורגי בארובה מבוצע בדרך-כלל לאחר שהמחלה הדלקתית נרגעת. עם השיפור באמצעים התרופתיים שיש ברשותנו, כמעט ולא נדרשת התערבות ניתוחית דחופה במחלה בשלביה החריפים. התערבות דחופה תתבצע במקרים חריפים של חשש לנזק בלתי הפיך לעצב הראיה או התייבשות בלתי הפיכה של העין.

לאחר שהמחלה החריפה דעכה, השלב הראשון בטיפול הכירורגי השיקומי הוא בעצם לנסות ולהחזיר את העין הבולטת למקומה המקורי על-ידי "פינוי מקום" בארובת העין (ניתוח דהקומפרסיה).

הניתוח מבוצע על-ידי הסרה או שבירה פנימית של חלק מעצמות ארובת העין, והסרה של שומן עודף. הניתוח מתבצע בדרך-כלל בהרדמה כללית ובאשפוז ודורש מספר ימים של החלמה בבית החולים ובבית.

השיטות הכירורגיות כיום הן מפותחות מאוד, וחלק גדול מהניתוחים שאנו מבצעים מבוצעים דרך חתכים קטנים בעור שלא משאירים צלקות הנראות לעין, והתוצאות התפקודיות הו מצוינות. לעיתים נדרשים מספר ניתוחים על-נת להשיג את המטרה הסופית של החזרת העיניים הבולטות למקומן.

שלב נוסף בניתוחי השיקום הוא תיקון מנח העפעפיים על-ידי הורדה מטה של עפעפיים המשוכים מאוד כלפי מעלה, העלאה של עפעפיים תחתונים המשוכים מטה, או הסרה של עור ושומן עודפים (בדומה לניתוחים קוסמטיים להרמת עפעפיים). גם אלו הם ניתוחים שמבוצעים דרך חתכים קטנים וסמויים, לא משאירים צלקות נראות, והתוצאות המתקבלות הו מצוינות.

במצבים של פזילה וכפל ראיה, ניתן לבצע ניתוחי פזילה מיוחדים על השרירים המניעים את גלגל העין. גם ניתוחים אלו מביאים לשיפור ניכר במראה ותפקוד החולים.

בסך-הכל, ניתוחי השיקום של ארובת העין בחולים מחלת בלוטת התריס המערבת את הארובה הם ניתוחים מתקדמים מאוד, עם אחוזי הצלחה גבוהים, ויחסית מעט תופעות לוואי כאשר הם נעשים במרכזים מנוסים. מטרתם היא לחזיר את העפעפיים וארובת העין לתפקוד תקין, לשפר את איכות חייו של המטופל, וכמובן גם לשפר את המראה הקוסמטי החיצוני.

הטיפול במחלה הוא מורכב וממושך, ומשלב צוות רב-תחומי: רופא עיניים המתמחה בטיפול במחלות ארובת העין (אוקולופלסטיקאי), נוירואופטלמולוג, ורופא אנדוקרינולוג.

לאנדוקרינולוג תפקיד חשוב ביותר, כיוון שלעיתים די באיזון של הורמוני בלוטת התריס על-מנת להביא לשיפור משמעותי במצב מחלת העיניים. רופאי העיניים מטפלים במחלת העיניים, עוקבים אחרי תפקוד העין ועצב הראיה, וגם מחליטים על הצורך בהתערבות ניתוחית דחופה. לצד הטיפול התרופתי, המטופל מתבקש להפסיק לעשן, זאת משום שהוכח שקיים קשר בין עישון לבין החמרה במחלת העיניים.

בשלבים המוקדמים של מחלת העיניים, הטיפול מבוסס בעיקר על טיפול קבוע בטיפות של תחליפי דמעות ביום ומשחות בלילה. קומפרסים קרים ושינה עם ראש מורם אף הם יכולים לשפר את הסימפטומים ולהוריד את הנפיחות. לעיתים ניתן לנסות מכשירי אדים בחדר על-מנת למנוע התייבשות של העיניים. את כפל הראיה ניתן לשפר זמנית על-ידי כיסוי של עין אחת או שימוש בפריזמות מיוחדות המודבקות למשקפי ראיה.

סטרואידים או תרופות אחרות לדיכוי המערכת החיסונית יכולים להיות מאוד יעילים בטיפול בדלקת ובנפיחות סביב העיניים. מתן הסטרואידים יכול להיות בכדורים, דרך הווריד או בזריקה לארובת העין. בכל מקרה, קיים סיכון לתופעות לוואי בכל אחת מצורות הטיפול, ואלו בדרך-כלל מוצגים לחולים לפני הטיפול.

הקרנות אף הן יכולות להיות יעילות בטיפול במחלת העיניים. אולם גם כאן יש סיכון לתופעות לוואי שונות.

דוגמה למחלה שמערבת את ארובת העין היא מחלת בלוטת התריס שמופיעה בחולים שיש או היתה להם הפרעה בתפקוד בלוטת התריס, ובדרך-כלל במקרים של יתר פעילות של הבלוטה (היפרתירויאדיזם).

יש גם אחוז קטן של חולים המפתחים מחלה בארובת העין במצבים של תת פעילות של הבלוטה או אפילו מבלי שתועדה הפרעה כלשהי בתפקוד הבלוטה בעבר. הסיבה לקשר בין הפרעה בתפקוד הבלוטה (אם זה פעילות יתר או תת פעילות של הבלוטה) להופעת מחלת העיניים איננה ברורה.

מחלת העיניים המתפתחת היא מחלה "אוטואימונית", כלומר נגרמת ממצב שבו הגוף עצמו תוקף את רקמות ארובת העין על-ידי נוגדנים שונים וסוג מסוים של תאים לבנים (הנקראים לימפוציטים) הפוגעים ברקמות מסביב לעין: עפעפיים, שרירי גלגל העין והשומן הארובתי. כמו מחלות אוטואימוניות אחרות, המחלה שכיחה יותר בנשים מאשר בגברים, ופוגעת באנשים צעירים יחסית (סביב גיל 50-30).

מעבר למחלות שמערבות את ארובת העין, האזור חשוף לפגיעות ולחבלות בפנים כתוצאה מתאונות דרכים, נפילות, קטטות, או פגיעות ספורט. בחלק מפגיעות אלו, ובעיקר בחבלות הקהות, יכולות להיפגע עצמות הגולגולת, ובהן גם אלו הבונות את ארובת העין. השבר השכיח ביותר בארובת העין מערב את רצפת הארובה (הקיר התחתון), ונקרא Blowout fracture.

בחלק מהמקרים השבר מאפשר צניחה של חלק מרקמת ארובת העין לתוך הסינוס שמתחת לארובה (הסינוס המקסילרי), וניתן לזהות זאת בצילום סי-טי. התסמינים הראשונים כוללים נפיחות ניכרת בעפעפיים ובאזור שמסביב לעיניים, לעיתים גם שטפי דם תת עוריים ואף חתכים בעור. כאשר חלק מרקמות ארובת העין נכלאות בשבר שנפער, עלולים החולים להתלונן על כאבים משמעתיים וכפל ראיה, קושי בהזזת העין ובמקרים קיצוניים יותר אף ירידה בראיה.

במקרים של שברים גדולים עם חשש לנזק לאחד מהשרירים המניעים את גלגל העין, יש לעיתים צורך באשפוז החולה, ובהתערבות כירורגית מוקדמת. גם אם אין חשש לנזק ישיר לרקמות ארובת העין, יש לתקן את השבר בניתוח על-מנת למנוע שקיעה אחורה או מטה של גלגל העין, כתוצאה מהשבר הגדול.

בשנים האחרונות, התפתחו שיטות מתקדמות לתיקון השברים בארובת העין, וכיום ניתן לבצע ניתוח דרך חתכים קטנים וסמויים שאינם מותירים צלקות נראות. ניתן לבצע את הניתוח דרך צידו הפנימי של העפעף, על-ידי חשיפת אזור השבר, ותיקונו בעזרת שתלים סינטטים מיוחדים או בעזרת עצם הנלקחת מאזור אחר בגופו של המטופל.

לעיתים מדובר בשברים נרחבים יותר המערבים חלקים אחרים של עצמות הגולגולת ודורשים תיקון מורכב יותר ושיתוף פעולה עם מנתחים מתחום הפה ולסת, אף אוזן גרון וכירורגיה פלסטית.

המחלה פעילה בממוצע עד שנה וחצי, במהלכו מופיעים הסימנים הדלקתיים המשמעותיים. לאחר-מכן המחלה הפעילה נסוגה בהדרגה.

לצערנו, גם לאחר שהמחלה "נרגעת", נותרים סימנים מאוד משמעותיים כמו: בלט של העיניים, קושי בהזזת העיניים, פזילה, ומנח גבוה מאוד של העפעפיים.

באופן טיפוסי החולים מתלוננים על כאבי עיניים, אודם ודמעת, בעיקר בעת חשיפה לשמש או רוח. הרקמות שמסביב לגלגל העין הן בצקתיות ומודלקות, והעיניים נראות בולטות כלפי חוץ מתוך ארובת העין (מבט בוהה). בחלק מהמקרים העיניים מתקשות לנוע לכיוונים שונים והחולים מתלוננים על הפרעות שונות בראיה ועל-כך שהם רואים כפול.

במקרים קשים יותר, אף קיימת סכנה לעיוורון בשל לחץ על עצב הראיה שנוצר בגלל הבצקת והדלקת של רקמת הארובה. במקרים אלו נדרשת התערבות רפואית מהירה על-מנת לשחרר את הלחץ מעצב הראיה.

תופעה נוספת העלולה לפגוע בראיה היא התייבשות של קרנית העין בעקבות בלט העין הניכר והקושי בסגירה של העפעפיים, ולכן יש לעיתים קרובות לטפל בטיפות של תחליפי דמעות ומשחות סיכוך.

גורמי סיכון נוספים: עישון, סוכרת ומחלות אחרות שבהן הגוף תוקף את עצמו כגון: מייסטניה גראביס.