העילה החריפה, הרצינית והידועה ביותר כעילת גירושין היא עילת הבגידה! ראשית יש להדגיש שקיימת הבחנה בין בגידה של איש לבגידה של אישה. בגידה של אישה אף אם הייתה חד פעמית, תביא לגירושין מיידיים, ואולם בגידה של איש אינה מביאה לתוצאה אבסולוטית שכזו ותלויה בנסיבות של כל מקרה ומקרה כגון: האם זו היתה בגידה מתמשכת וכו...
על-פי ההלכה, אישה שבגדה אינה זכאית למזונות אישה, ויכולה להפסידם אם הוכחה בגידתה. עם זאת, על-מנת לשלול את זכות האישה למזונות יש להוכיח בגידה באופן חד-משמעי. רצוי להדגיש כי בגידה אינה פוגעת בזכות האישה לקבל מזונות עבור הילדים, אולם, אישה שבגדה מאבדת גם את זכותה לקבל את כתובתה אם הוכח כי אכן בגדה.
מבחינת ההלכה, כאשר הבעל בוגד אין מניעה שהצדדים ימשיכו לחיות יחדיו כבעל ואישה. לעומת זאת, בגידה של אישה היא מעשה בלתי-הפיך ומבחינת ההלכה היהודית מרגע זה ואילך אסור לצדדים להמשיך ולחיות יחדיו, זה נכון גם אם בפועל הצדדים המשיכו לחיות יחד תוך סליחה ומחילה.
על-פי הדין העברי, אישה אשר "זנתה תחת בעלה" כלומר, אישה המקיימת יחסי אישות עם גבר אחר, אסורה לבעלה ובועלה, והיא מפסידה את כתובתה ואת מזונותיה. אישה כזאת מחויבת לקבל מבעלה גט פיטורין לאלתר ומפסידה את זכויותיה כאישה נשואה. במקרה בו הגבר בוגד והאישה מחלה, יכולים הבעל והאישה להמשיך לגור ביחד ומחילה זו אף יכולה לעמוד נגדה מאוחר יותר ע"י טענה כי היא זו שסלחה על מעשה הבגידה ועל כן, כיום, לא יכולה לבקש גט בגין בגידתו. לעומת זאת, כאשר אישה בוגדת והבעל מאשר זאת אך אומר שסולח לה, וטוען שניתן לשקם את הנישואין, ביה"ד לא יקבל זאת, ויחייב את הצדדים בגירושין. כאשר אותו הזוג שהתגרש לא יוכל עוד להתחתן מחדש (כידוע, לכל תעודת גירושין מצורף גם מעשה-דין, שבין היתר מציין שהאישה אסורה לבעלה, אסורה לכהן וכו').
רועה זונות
גבר שבוגד מכונה בהלכה "רועה זונות" ונגד גבר כזה יש עילה לחיוב בגט, היינו, האישה יכולה להתגרש מבעלה הבוגד, גם ללא הסכמתו לגירושין, תוך שביה"ד הרבני מחייבו בגט. על-פי ההלכה גבר שבגד יבזבז כסף רב (און) בגלל שהוציא כסף על נשים אחרות וכן חלה עליו עילה של מורד - הבעל מקיים מצוות עונה עם נשים אחרות שאינן אשתו (כאשר גבר מקיים קשר עם נשים אחרות מבלי לקיים עמן יחסי מין, זה נחשב "מעשי כיעור" שגם בגינם אפשר לחייב בגט, עם זאת, עשויות להיות לכך תוצאות ממוניות אחרות בהשוואה לעילה של "רועה זונות").
עילת הגירושין הנפוצה ביותר במקרה של בעל שבגד באישתו היא עילת "מאיס עלי" - האישה יכולה לטעון שבעל שמקיים יחסים עם נשים אחרות, נמאס עליה והיא אינה יכולה להמשיך ולחיות עמו ובית הדין הרבני יחייבו בגט גם ללא הסכמתו. ישנם מקרים שבהם, על-מנת להתחמק מתשלום מזונות הנובעים מהיות הבעל מחויב במתן גט לאישתו, יטען הבעל כי הוא "חזר בתשובה", וכי הוא מכה על חטא, מתחרט על מעשיו ורוצה לחזור לחיים משותפים עם אשתו. ברוב רובם של פסקי הדין עד לפני 10 שנים, ביה"ד קיבל את טענת
הבעל על "חזרה בתשובה" ואמר שלא ניתן לחייב את הבעל בגט בעילה של "רועה זונות" באם אכן הוא מתחרט על מעשיו והוא חזר בתשובה. אולם, בשנים האחרונות נתקלים פחות ופחות בטענה כזו של בעל שאומר ש"חזר בתשובה", ובתי הדין הרבניים כן נוטים לחייב מיידית בגט, בעיקר בהסתמך על עילת "מאיס עלי". חשוב לציין כי בקביעה זו של בית הדין הרבני יש חדשנות בכך שהוא אינו מוכן לקבל בעל שאומר שחזר בתשובה, ולחייב אישה להישאר עם בעלה "הבוגד".
לעומת כל זאת, בגידת אישה היא מעשה בלתי הפיך, גם אם הייתה מחילה מצדו של הבעל, על-פי ההלכה אישה שזנתה תחת בעלה אסורה על בעלה ועל בועלה. וחשוב לציין שכאשר גבר אומר שאשתו בגדה בו, הוא במו פיו מעיד על כך שאסור לו לחיות עמה. במצב כזה הבעל בעצם ירה לעצמו ברגל והוא צריך להבין שהוא חייב לתת גט, ולא יכול לדרוש שלום בית. עם זאת, ההלכה קבעה שיש צורך באימות מלא של ההאשמות כלפי האישה, על-ידי עדים וראיות ברורות (עדים שראו את "המכחול בכסת"), ואין די בחשדות בעלמא, גם אם הם נראים מבוססים.
במקרים רבים, כשאישה רוצה להתגרש מבעלה ולא מצליחה (מכיוון שאין הסכמה הדדית) היא יכולה לבוא לביה"ד ולהודות שבגדה בבעלה - באופן שיש לחייב את הבעל לתת גט. זה לכאורה פטנט נהדר לאישה שרוצה להתגרש מבעלה ואין לה עילה, גם אם בפועל לא הייתה בגידה. אולם חשוב לציין כי בתי הדין מקפידים כאשר אישה מעידה על עצמה כבוגדת, רק אם הבעל מאמין לה ומחזק את דבריה מחייב בית הדין את בני הזוג בגט והחיוב הוא על הבעל לגרש. עם זאת, ניתן למצוא מספר פסקי-דין שבהם ביה"ד הרבני הסכים להאמין לאישה שבגדה ולחייב את הבעל בגט, כאשר לאישה היו הוכחות ברורות ומוצקות בדבר בגידתה ולפעמים זה תלוי בעילות נוספות ובראיות מיוחדות.
על-פי הדין העברי, בעל שמוכיח שאשתו בגדה בו, יוכל לנשלה מחלקה ברכוש והיא תקבל רק את מה שנותר מהנדוניה. לעומת זאת אם הבעל הוא זה שבגד הוא אינו מפסיד דבר על-פי הדין העברי.
בתי הדין הרבניים אינם יכולים בעניין זה לפסוק לפי הדין העברי אלא הם מחוייבים להוראות חוק יחסי ממון הקובע כי רכוש הצדדים יחולק ביניהם בחלקים שווים. עם זאת, חלק מבתי הדין הרבניים עושים שימוש בס' 8 לחוק יחסי ממון.
סעיף 8 לחוק יחסי ממון קובע כי: "ראה ביהמ"ש או ביה"ד נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא לעשות אחת או יותר מאלה: .... 2. לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע".
בד"ר אזורי קבע שבגידה מהוה "נסיבות מיוחדות", אולם רק מכאן ולהבא היינו, אין בכך להפסיד לאישה את זכות איזון המשאבים הקבועה בחוק למפרע לפני הבגידה.
