המחיר העלום של עסקת השבויים <br>

ההחלטה על עסקת חילופי השבויים מוצגת כהכרחית מנימוקים הומאניטאריים וכמייצגת את הערכים שלנו אל מול הערכים שלהם: פדיון שבויים הוא ערך עליון אצלנו ובמקרה הנוכחי דינם של חיים כדינם של מתים. מובן שהתומכים לא שוכחים להוסיף כי כדי לשמור על ערכינו אנו משלמים מחיר כבד - כך היה וכך הווה. כך מנקים את המצפון ומיישרים את המבט אל המציאות האכזרית שאיננה חדשה, כידוע.

זו שיטת האיטריות החמות (לוקשים, בלעז) שמאכילים אותנו כמעט מדי יום בנושאים שונים ומגוונים בתקווה שלמרות טעמן הלא ערב לחך נאכל אותן בסוף כי זה מה שיש. מסתמכים גם על האמונה כי לחלקנו או לרובנו יש זיכרון קצר. לכן יכולים דוברי הממשלה לספר לנו כי מדובר בעסקה "זולה" בהשוואה לעסקות בעבר בהם שילמנו במאות ואלפי אסירים תמורת שבויים בודדים שלנו.

לא, חברים יקרים - זו לא עסקה זולה, טובה או מחויבת המציאות. זו עסקה גרועה שמחירה הכבד עדיין לא נראה בעין. כאשר הנחת העבודה המוצקה היא כי אנו עומדים לקבל חיילים בארונות מתים ותמורת זה מחזירים רוצח המונים (כי זה מה שהספיק לבצע בטרם נלכד) ושבויים חיים ועוד נספחים שונים לא ניתן לדבר על עסקה "סבירה".

לא ולא, כי תמורתה אנו לא משלמים במחיר עכשווי: כל אחד מאתנו יעשה טובה לעצמו אם לא ישכח כי עבור אהוד גולדווסר ואלדד רגב שילמנו בכל המתים של מלחמת לבנון השנייה ובנזק החומרי העצום שנגרם כתוצאה ממנה! אז ושם מצוי המחיר האמיתי כי הרי ניתן היה לבצע את חלופי השבויים ללא מלחמה וללא ההרוגים וההריסות באותו מחיר שאנו משלמים היום. אלא שלפני שנתיים חשב אהוד אולמרט כי הוא מבין ב"עסקים אלה".

כפי שהממשלה יצאה למלחמה בלי להבין את משמעויותיה כך היא החליטה על העסקה הנוכחית. לא מדובר כאן בערכים של "תדע כל אם עבריה...", או החובה המוסרית של פדיון שבויים, שהם מובנים מאליהם ואין ולא צריך להיות ויכוח לגביהם. אלא שהשרים יושבים ליד שולחן הממשלה גם כדי לקבל החלטות קשות מאדו ומצופה מהם להתנתק מרגשות ומכל שיקול זר להחלטה כפי שזה נעשה בכל חברה וארגון שמתנהלים לפי שיקולים עסקיים או טובת העניין.

אני מרשה לעצמי להעריך כי לשרים שהצביעו בעד ההחלטה - או לרובם הגדול - אין מושג מוצק מה הם תוצרי הלוואי האפשריים של הצבעתם בדומה למה שקרה ביום ההחלטה על היציאה למלחמה לפני שנתיים. כשליה הביאו להקמת ועדת וינוגרד שהצביעה והוכיחה כי תהליך קבלת ההחלטות בממשלה הוא רצוף בכשלים והיא המליצה על מה ואיך לשפר. מה שקרה בשבועות האחרונים בנושא העסקה מוכיח כי התהליך לא שופר באופן כזה שניתן לברך עליו.

אפשר לשער כי בהחלטתם הניחו שרי הממשלה את היסודות הסופיים לעסקה שבה ישוחרר גלעד שליט כי הרי אין כמדומה מישהו בינינו היכול להאמין כי אותם שרים ישקלו שיקולים אחרים בעסקה השנייה מאלה ששקלו בעסקה הראשונה. וכבר מטפטפים לנו באוזניים כי המחיר יהיה "באמת" כבד מאוד.

תסריט בלהות

כאן עלי לחזור לראשית הדברים ברשימה זו. יש עניין אחד שבחודשים האחרונים לא צוין ולא הוזכר בתקשורת ולכן גם נשכח מהתודעה הציבורית שיש לו, להערכתי, קשר ישיר לעסקה הנוכחית ושעלול לפרוץ לחיינו בנסיבות לא ממש משמחות אם וכאשר הוא יתממש.

הכוונה היא למותו של רב המרצחים עימאד מורנייה בפברואר האחרון, שלאחריו הבטיח נסראללה נקמה בכל מקום בעולם. כפי שאנו יודעים ונוכחים בכך גם עכשיו, כל מה שהוא אומר הוא בסופו של דבר גם מבצע, במוקדם או במאוחר. זה לא נעים לנו אבל זו המציאות, לצערנו. נדמה לי כי נסראללה המתין לסיום העסקה הנוכחית - שאמורה להתבצע לפי הכללים שהוא קבע ולא אנחנו - כדי לממש את איומיו וכפי שקרה בשנות ה-90' בבואנוס איירס בארגנטינה עם פיצוץ בניין הקהילה היהודית והשגרירות הישראלית, מדובר בנקמה כואבת. צריך להניח ולקוות כי מי שמופקד על עניינים אלה אצלנו זוכר זאת היטב ונערך בהתאם.

אם חס וחלילה התסריט הזה יתרחש יימצאו שרי ממשלת ישראל בפני המציאות הבאה: ויתרו לנסראללה לכל דרישותיו וקיבלו ממנו מעשה מלחמתי המחייב אותנו להגיב - אלא אם מישהו יחשוב כי אין בכך כבר תועלת. מכאן הסחרחורת המוכרת לכולנו של הויכוח הציבורי הישן נושן איך ומדוע התגלגלנו לכל זה. זהו תסריט בלהות וכאמור, כולי תקווה שלא יתממש, אבל טוב לזכור כי הוא איננו תלוש מהמציאות הבלתי אפשרית כמעט בה אנו חיים יומיום.