על תקשורת, נאשמים ומה שביניהם

מעניין היה אתמול בפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן באוניברסיטת תל אביב. בסימפוזיון שנערך במקום דנו בתפקיד התקשורת כחורצת גורלות אנשים, עוד בטרם הוכחה אשמתם ע"י בית המשפט.

אין ספק כי אנו מצויים בנקודה בעייתית כיום; דומה כי בכל מקום שתזרוק אבן תגלה רפש – פה נבחר ציבור מושחת, שם ידוען שסרח, וכאן, ממש מתחת לאף, תגלה כי אחד משכניך מצ'וטט עם ילדות קטנות בזמנו הפנוי. כך לפחות מבשרות כותרות העיתונים. וכך, בתור אזרחים מן הישוב אנו מקבלים יותר ויותר את התחושה כי התקשורת היא, היא המגן האמיתי עלינו, כאשר שאר הרשויות נרדמו בשמירה; זאת התקשורת שתחשוף את שחיתויותיהם של אולמרט והירשזון; זאת היא שתחקור את שיעורי המשחק של גשש-בלש, והיא אף תספר לנו כיצד קיבוצניקים אונסים תיירות בזמנם החופשי.

אז היכן מצויה הבעייתיות? הרי נראה שהעסק דווקא פועל לא רע בכלל – ראשית סורחים אותם נבחרי הציבור/סלבריטיס/קיבוצניקים, ומיד אחריהם מתגייסת התקשורת לפתוח את החלון ולדאוג לאיוורור. ובכן, הבעיה מתעוררת כאשר התקשורת לא מבצעת את תפקידה כראוי, תהיינה סיבותיה אשר תהיינה, ואותם 'סורחים' לכאורה זוכים למשפט ציבורי לא הוגן ומועפים מהחלון, וזאת בשל דיווחים תקשורתיים מעוותים שהסיתו את הציבור נגדם.

על כך בדיוק נסב הדיון אמש. אחסוך את המתח ואספר כי המשתתפים בפאנל אמרו את הדברים הצפויים מצידם, הגם שבאופן קוהרנטי למדי – כבוד השופטת דורנר הגנה על חופש הדיבור וחופש העיתונאות, יועץ התקשורת רונן צור הציג את מקרה לקוחו הנשיא קצב כראיה לעיוותים תקשורתיים וביקש להטיל אכיפה מוגברת יותר על אמצעי התקשורת המוטים (הגם שלא התייחס לאירוניה כי התקשורת המוטה היא מקור פרנסתו), ואילו הסנגורית עו"ד רחל תורן ביקשה כי הדיווחים התקשורתיים יהיו מבוססים ועמוקים יותר, בעיקר כאשר מדובר באישומים פליליים בראשית דרכם. כך על רגל אחת.

הדיון חשוב וראוי, ואכן יש מקום להקדיש ערב שלם לעובדה שהתקשורת כיום יכולה לגזור את דינו של כל אדם במדינה, הרבה לפני שהגיע תיקו לדיון משפטי. אולם נראה כי איזו הנחה סמויה מסתתרת לה בין שורות הדיון המרתק, ואליה דווקא לא התייחסו אמש – הרי הדיון כולו עסק בתקשורת ובנאשמים, אולם ברור ששני אלה אינם פועלים בחלל ריק. כמדומני, הגורם השלישי והמשמעותי ביותר הוא הקהל, ודעתו בעיקר.

נראה שכאשר אנו מייחסים לתקשורת כוח כה עוצמתי, ובוחנים דרכים לרסנה באמצעות חקיקה או פסיקה, אנו למעשה אומרים שלאדם הקטן אין כוחות כדי להתמודד מול המפלצת הקרויה תקשורת, ומלכתחילה מרים הוא ידיים ויודע כי בלא עזרה חיצונית ייאלץ לבלוע כל ברווז עיתונאי שיאכילו אותו.

נראה כי קודם לחקיקת חוקים מגבילי תקשורת עלינו לשאוף לחברה המטילה יותר ספק באותם ספינים הנזרקים עליה מימין ומשמאל, חברה אשר לא מנדה אדם כזה או אחר רק על סמך 'חשיפה סנסציונית' בעיתון, חברה אשר בהחלט מכבדת את עיתונאיה על תפקידם החשוב בדמוקרטיה, אך גם זוכרת כי מאחורי כל סקופ עומדים בעלי אינטרסים רבים, ועל כן הכל נלקח בעירבון מוגבל. עד לפסק הדין הסופי.

איך עושים זאת? חינוך, כמובן. הקניית הרגלים של ספקנות וסקרנות עוד בשיעורי אזרחות בבתי-הספר הינה הכרחית למלחמה היומיומית נגד דיווחים מעוותים, לפי המימרה כי 'העובדות הן דבר סובייקטיבי'. נראה כי אזרחים ביקורתיים וספקנים יותר כלפי הנאמר בתקשורת יהפכו את הדיון שנערך אמש בבוכמן למעניין לא פחות, אך להרבה פחות קריטי.