חברתיות המחאה להמחאה

המאבק החברתי

הדיון במאבקן של האמהות החד-הוריות המשיך להסעיר השבוע את רוב התקשורת, עד שהיה כבר לזרא. התקשורת הכתובה הקדישה לו מאמרים וכתבות לרוב, הוא פתח את רוב מהדורות החדשות ולטובתו הוקדשו רוב שעות תוכניות האירוח. בכל זאת לא הוצגו נתונים חדשים או נימוקים חדשים. הדבר החדש היחיד שהתבשרנו עליו מדי יום היה הצטרפותם של מוחים יחידים משכבות שונות ומאזורים שונים ל"עלייה לרגל" לירושלים.

לטובת המאבק לקבלת הקצבאות ה"גזולות" גויסו טיעונים ונימוקים שונים, רובם מופרכים וחלקם פשוט מוטעים. טענה משעשעת לדוגמא, המושמעת על-ידי תנועות נשים המעודדות "דגמים חדשים של משפחתיות", היא כי עלינו לקבל את התקדמות והתפתחות החברה, המקבלת היום אימהות חד הורית כלגיטימית. אך מסתבר כי הטוענות אינן מוכנות לקבל את זאת שהחברה גם התקדמה והשתנתה בכך שאין היא מוכנה ברובה לממן יותר את האימהות הזו. כפי שזכותה של החברה להשתנות בסובלנותה לדפוסי משפחה, כך גם זכותה להשתנות בדפוסי התמיכה שלה. החברה כמו אומרת: יותר זכויות, אבל פחות עידוד והתערבות. לא, זועקות האמהות המתקדמות והנאורות: החברה תשתנה רק בכיוון שאנחנו נכתיב.

לצד הרמה הטיעונית הכללית, שלא עולה בהרבה על זעקת "הזכויות הגזולות" והמלווה תכופות בהפחדות ופרצי רגשות עזים ולא מבוקרים, ישנו עניין חשוב המאפיין את הדיון הציבורי, ולמעשה, מעיד על הטייתו. התקשורת לא מוכנה לעסוק במספרים ובעובדות.

כדוגמא מאפיינת ניתן לציין את העיתונאי המצויין בדר"כ דן מרגלית, שהסביר במאמר ב'מעריב' כי המספרים והשקפים המרוחקים והקרים של האוצר לא יכולים לעמוד מול האמהות המוחשיות והכואבות כל כך, ולכן מאבק האוצר אבוד. מסתבר שהלה הפנים כל כך את התזה שלו עצמו, עד שלאחר מכן לא הסכים לשמוע את העובדות והמספרים מהשר שטרית בתוכנית 'פופוליטיקה' (שהוא מנחה), בטענה ש"אנחנו לא מבינים את המספרים". הקרב כנראה כבר כל כך אבוד לדעתו, עד שהוא לא מוכן אפילו להניח לאוצר לנסות ולנהל אותו.

חוסר הנכונות לעסוק בעובדות מאפיין אפילו חלק מן הכתבים הכלכליים (ה"חברתיים"). כך הופך מאבקן של האמהות החד-הוריות למאבק על "זכויות", על "השקפת עולם חברתית כלכלית", על "דמות החברה שאנו רוצים", על "האכזריות והניכור שהחברה שלנו מפגינה בשנים האחרונות". אבל בעצם, ומי שלא מאמין יכול לשאול את האמהות החד-הוריות עצמן, זהו מאבק על דבר פשוט וחומרי הרבה יותר מאשר זכויות ואידאולוגיות. נושא המאבק היחיד הוא: כסף. וכמה שיותר.

המצב הכלכלי

המצב הכלכלי בישראל רעוע ומשברי, והמשק הישראלי קרוב לפשיטת רגל. זו עובדה כלכלית ואסור שתהיה שנויה במחלוקת. מי שמתווכח עם עובדות הוא עיוור, לא אידאולוג. אנסה לפשט את המספרים שהמדינה מתמודדת איתם, על-מנת שאפילו בתוכניות אירוח הם יהיו קבילים.

נניח שאדם כלשהו צופה הכנסה של 10,000 שקל (מתוכם כ-75% ממיסים שמשלמים אזרחים) ואת ההוצאות הבאות: קרוב ל-3000 שקל הוא מעביר לנתמכים (לא יאומן, אבל כן - קצת פחות מ-30% משמשים לתשלומי העברה ותמיכות). מעל 3000 שקל משמשים אותו להחזר חובות (לא יאומן אבל גם זו המציאות). כמעט 2000 שקל הוא משלם לשיטור והגנה בפני רוצחים ועבריינים. במעל 500 שקל הוא מחזיר ריביות והשקעות שהתחייב להן, ובשאר הכסף (כ-1500) הוא מממן רפואה, חינוך, טיפול במזיקים בגנים, נקיון ושאר עניינים ממין זה. ללא ספק תקציב חונק למדי.

כעת מתברר לו שהכנסתו היא למעשה רק 9500 שקל. מה יעשה? ממה יקצץ? דמיינו משק בית המצוי במצב שכזה. התשובה המובנת מאליה היא: מהכל. וראשית לכל ממה שלא הכרחי. התמיכה העודפת והמפנקת בנתמכי סעד, לא רק שהיא גדולה מדי כהוצאה, אלא היא גם מקטינה את שיעור הגבייה, ובכך היא גם אחראית חלקית להקטנה בהכנסה. לכן היא תקוצץ ראשונה ובאופן החריף ביותר.

אבל לא רק המצב העכשווי של משפחתנו חשוב. גם ההיסטוריה הכלכלית הקרובה שלה. מסתבר שכבר יותר מעשר שנים הגידול בתפוקה הכלכלית של המשפחה פחת כמעט בכל שנה (מלבד ב-1993 וצמיחה גבוהה ויוצאת דופן ב-1999), עד כדי מימדים של פחת אבסולוטי ולא רק יחסי. אשליית כלכלת אוסלו והמזרח התיכון החדש לא הוכיחה את עצמה במונחי צמיחה, שהם המדד הכלכלי העיקרי לחוסנה של כלכלה. זה נתון מדהים כשלעצמו, והוא מוסבר על-ידי תשלומי ההעברה אשר גדלו בצורה דרסטית בשנים אלה, בשל רוב חוקים "חברתיים" שעברו בחצי הראשון של שנות ה-90. האשלייה שהייתה נחלת העולם בשנים הללו, הכניסה כסף רב שלא היה לו גיבוי כלכלי מקומי. כך התאפשרה פריצת כל מסגרות התקציב. היום אנו משלמים על כך מכספנו שלנו. ואין.

יש הטוענים שהמספרים אמורים להטעות ולהפחיד. להטעות לא, אבל להפחיד כן. לא משום שהמספרים מפחידים, אלא משום שהם משקפים מציאות כלכלית מפחידה, אשר מולה חייבים לנקוט בצעדים. אפשר כמובן להביא מספרים אחרים, השוואות שונות, למדוד פרמטרים שונים. כאן יש ניסיון להתייחס למימדים העקרוניים והחשובים ביותר של הבעיה, שהם בדר"כ מוסכמים בין כלכלנים.


הערה אחרונה בנושא: הניסיון למצוא מקום אחר בתקציב שממנו נממן את האבטלה והבטלה דומה לבעל חנות שמנהל מדיניות גרעונית, כלומר, מפסיד בכל פעם שהוא מוכר, ובא לפתור את הבעיה בהזמנות של מוצרים נוספים, אשר גם אותם ימכור בהפסד. הבעיה העיקרית שלנו היא בייצור, בתפוקה, בעבודה, פחות בחלוקת המשאבים. כל משחק בתקציב (מבלי להתייחס למחיר הפוליטי שלו - ובדר"כ כל אחד רוצה לקצץ משנואי נפשו הפוליטיים, גם אם אין בכך כל תרומה כלכלית) במקרה הטוב ידחה את המשבר ובמקרה הרע יקדים אותו. אולם הוא לא יפתור אותו.

מי מממן את המחאה

המחאה הנלווית להפגנת החד-הוריות היא במקרים רבים אבסורדית וצבועה במימדים מדהימים. השבוע החל לצעוד לירושלים ראש עיריה אחד (שהבחירות בעיירתו קרבות) מתוך הזדהות. כאשר נשאל בראיון רדיופוני מדוע הוא לא מעסיק בעיירתו אמהות חד-הוריות, ענה שהוא מעסיק מספר זעום משום שאין לעיריה כסף, אבל לעיתים הוא אומר לעצמו "למה שלא נתאבד ונעסיק עוד כמה" (מעשה "מוסרי" שהוא לא יבצע לעולם כמובן). גם אחרי שאמר זאת לא הצליח להבין שכפי שהמעשה היה מוביל להתאבדות מקומית בעיירתו, כך הוא מוביל להתאבדותה של המדינה על-ידי המאבק שהוא דוגל בו.

באופן דומה, מחאתה של ההסתדרות צבועה. לא רק שההסתדרות, המצויה בחובות אדירים, משתמשת בכספי חבריה למימון הפגנה שאינה תורמת להם, אלא שכידוע ההסתדרות עצמה פיטרה בהיקפים אדירים, צמצמה משכורות באופן דרסטי (לא של מקורבי היו"ר אולי) ומשחרת לפתחי הבנקים הקפיטליסטיים לעזרה והלוואות גישור למימון הגרעון העצמי שלה. בביתו יודע עמיר פרץ לנהל מהלכים "קפיטליסטיים אכזריים" בכדי להציל את היום. אך כשזה מגיע לרמה לאומית, להצלת המדינה בצעדים חריפים הרבה פחות מאלה שהוא נוקט בהם, מדובר בלא פחות מ"ציניות" ו"פשע".

מלבד אלה, ישנה היתממות רבה וחוסר כבוד מקצועי של התקשורת. בחסות ארגונים "חברתיים" המממנים במיליוני שקלים את ההפגנות והמחאות הללו, חודר למדינת ישראל כסף אירופאי שמטרתו פוליטית גרידא: להפיל את הימין ולהשיב את השמאל לשלטון. גם מי שמזדהה עם מטרה זו צריך להתחלחל מהמחשבה על ההתערבות הזרה הזו בפוליטיקה הישראלית. גורמים אלה הפכו לאבן נגף בדמוקרטיה הישראלית, ואין הם מטופלים אפילו על-ידי התקשורת, שלא לדבר על חקיקה. הם הטפילים האמיתיים במאבק הזה, ולא האמהות החד-הוריות, שבסופו של דבר יאלצו לעבוד יותר ולרדת ברמת החיים.

המצב באירופה

רבים מפנים אצבע מאשימה לישראל על-ידי הצבעה לכיוון אירופה. הכיצד הכלכלה האירופאית הסוציאליסטית מצליחה ומשגשגת? מי אמר שאי אפשר גם לתמוך בתרבות קצבאות וגם להצליח כלכלית?

אין טעות גדולה מזו. באירופה חווים היום משבר כלכלי אדיר מימדים. האירופאים עומדים מול מצב בו שוק העבודה שלהם קטן מדי. כלכלה עומדת על ייצור, עבודה ותפוקה. אלה הפרמטרים המכריעים בחסינותה הכלכלית ובשגשוגן והצלחתן של רוב המדינות (יוצאות דופן הן המדינות בעלות המשאבים הטבעיים היקרים). מסתבר כי האירופאים עובדים מעט מדי שעות, מעט מדי שנים, מקבלים תגמול גדול מדי וחיים יותר מדי שנים.

משום כך בכל ארצות אירופה עומדים בפני משבר פנסיות ועבודה חריף. מי שאינו מאמין מוזמן לשאול אותם. הם זועקים זאת לשמיים ויוצאים בשל כך למאבק פוליטי שיהיה ארוך קשה וסוער. האבטלה באירופה עולה באיטיות אך בנחישות, ובארצות אירופאיות עיקריות (למשל צרפת, גרמניה, אוסטריה, ספרד) היא דומה למימדי האבטלה אצלנו (למשל בצרפת אבטלה של כ-10%, ועד גיל 25 מעל 20%!).

אפילו במדינות הסקנדינביות המהוללות האבטלה עולה בשנים האחרונות וכלכלתן צועדת בדרך הבטוחה של מיתון ומשבר (תשאלו אותם). לתופעה הזו מצטרף נתון מדהים של ילודה שלילית: החברות האירופאיות במסלול הצטמקות. כך שאוכלוסייתן מזדקנת באופן שלא יהיה ניתן לממן.

כך הגיעו האירופאים למצב שבו בכל ארצות אירופה מעבירים היום חקיקות אנטי-"חברתיות". עושות זאת גם הממשלות הימניות וגם השמאליות. הדוגמאות הבולטות הן כמובן צרפת, גרמניה ואוסטריה, אך גם בשאר המדינות מתרחש אותו התהליך (באנגליה הוא התרחש כבר לפני שנים). אפילו אנגליה ושבדיה, שתי מדינות שהשכילו להבטיח שהפנסיות יהיו כמה שפחות ממשלתיות כבר לפני שנים (ובכך נקטו לכאורה בצעד אנטי-"חברתי"), עומדות בטווח של 30-40 שנה בפני משבר פוטנציאלי, בו הפנסיות יגבו חלק גדול מדי מהתקציב. ויש לזכור כי אין לאירופאים אפשרות של ממש להעלות מיסים, משום שהמיסים שם כבר גבוהים מדי מבחינת טובת השוק.

משום כך האירופאים מקצצים קיצוצים חדים בתמיכה ובקצבאות, פוגעים חדות בפנסיות (אוסטריה למשל רוצה לפגוע בכ-15% מזכויות הפנסיה הנוכחיות והיא אינה יוצאת דופן) ומגדילים את שעות העבודה. אבל הם עושים הרבה יותר מכך. הם פותחים את הגבולות.

הגרמנים מעוניינים לקלוט 5 מיליון "גרמנים חדשים" בעשר השנים הקרובות (משום שמספרם יפחת בשיעור דומה בקצב הילודה הנוכחי). כך גם הצרפתים פותחים את הגבולות בפני מי שנתפס אצלם ככוח עבודה. את המחיר הלאומי הם יידרשו לשלם בהמשך, אולם מבחינה כלכלית הטענה שלהם ברורה וצודקת: אין מספיק משלמי מיסים והשוק לא ממצה את יכולתו בשל מחסור בעובדים ובעבודה.

אבל האירופאים עוד מגדילים לעשות. רבים תוהים מדוע האיחוד האירופאי גדל בקצב מהיר כל כך ומאשר הצטרפות של מדינות נחשלות כמעט כל שנה. הסיבה פשוטה: בארצות אלה הרבה יותר אנשים עובדים ותנאי העבודה שרגילים אליהם יוצאי הארצות הללו "חברתיים" הרבה פחות. העובדים הללו הם חמצן לנשימה עבור המדינות החזקות וה"חברתיות". הם אמורים להניע את השוק ולהגדיל את התוצר הנחוץ כל כך לנוכח המשברים הכלכליים הצפויים. לא נשמע כל כך סוציאליסטי, זה נכון, אבל מסתבר כי מול פת לחם שחור כלכלית, מי שהתרגל לסופלה ולקרואסון עושה גם חשבונות אחרים.

בכל אופן הפתרון לא יעזור. האירופאים מטפלים במשבר שלהם באופן שלומיאלי מסיבות פוליטיות (אם כי הרבה פחות שלומיאלי מאיתנו). הם אומנם יקבלו הנחה ודחיית פרעון, אולם בסופו של יום יאלצו לשלם את החשבון. החשבון יהיה חזרה לעבודה יצרנית ופריונית של צרפתים, גרמנים ואוסטרים שהיום לא עובדים או עובדים מעט בתנאי לוקסוס (כמובן שיש רבים שעובדים קשה - בעיקר בשוק הפרטי).

סוציאליזם וקפיטליזם

בדרך כלל לא מזכירים זאת, אך בשנות אוסלו יושמה מדיניות אנטי-"חברתית" בעליל, שהביאה לסוף עידן ההסתדרות, לביטול חובות מפלגת העבודה להסתדרות (מיליונים רבים מאוד) ולהנעת גלגלי ההפרטה המסיביים. נושאים אלה לא נדונו בצורה ראויה, משום שהסכם השלום הפיקטיבי עמד באוויר ומנע ביקורת כלכלית על הממשלה השמאלית. זו, בזכות השקט התעשייתי שזכתה לו, לא רק יישמה מדיניות כלכלית ימנית ("קיצונית"), אלא גם ניהלה לצד המהלכים הללו מדיניות כלכלית שסתרה אותה (והביאה אותנו למשבר) על-ידי חלוקה לא אחראית ולא מוסרית של כספים רבים. חלוקה זו פגעה בעובדים ועודדה אבטלה ובטלה. כך שימשו הקצבאות והשלום ככסות למהלכים התאצ'ריסטיים האכזריים של רבין וביילין (כיום איש השוק החופשי של מפלגת ה"סוציאליסטים" מרצ). ואיש לא פצה פה.

כאן מגיעה נקודה חשובה ועקרונית, גם אם תיאורטית מעט: אין היום סוציאליסטים. השימוש במושגים קפיטליזם מול סוציאליזם הוא מטעה ושקרי. יש היום שני סוגי קפיטליסטים. אלה שאנו קוראים להם בטעות סוציאליסטים הם פשוט קפיטליסטים "נדבנים". הם מנדבים מכספי אחרים לטובת אלה שיש להם פחות. הם בעד לקיחת כספים מאלה שמרוויחים אותם באופן קפיטליסטי והענקתם לאלה שאינם מרוויחים אותם. הם מודים שהייצור נופל ברובו על השוק החופשי, ובכך אינם רוצים להילחם. אין למישנה זו דבר וחצי דבר עם סוציאליזם.

סוציאליזם היא תורה רצינית, המכירה בחובת ובערך העבודה הרבה יותר מהקפיטליסטים. היא מוכנה להילחם את המלחמה הכלכלית במגרש הקפיטליסטי. היא משתמשת בכל המונחים הכלכליים הרגילים. זו משנה הטוענת שניתן להגיע, בעבודה מתוך אידאלים וערכים, תוך שיתוף פעולה ואי-תחרות, לתפוקה גדולה יותר מאשר בשיטות הבורגניות הקפיטליסטיות.

זו משנה שאויבה הגדול ביותר והבעיה הבסיסית בה הוא דווקא מי שאינו מעוניין לעבוד וחי על חשבון אחרים. זו גישה הטוענת כי אדם חייב לשאול קודם כל מה הוא יכול לתת ולהיזהר מלקחת מעבר למינימום ההכרחי. זו גישה הטוענת שתמריץ העבודה יכול להיות ערך ולא רווח (מי טוען זאת היום?).

מבחינת ההסתכלות במציאות, הסוציאליזם התיימר להציג גישה ריאלית, אשר אינה מתכחשת לעובדות וליסודות הכלכלה, העומדים על ייצור, פריון, תפוקה, צמיחה, עבודה. פעם היו בישראל סוציאליסטים של ממש. כאלה שהיו מסתכלים על המובטלים מרצון בשאט נפש. אבל היום, בשימוש החדש של השמאל במושג, הפך הסוציאליזם למונח נרדף לקבצנות, לאי צדק, לחוסר יעילות, לתאוותנות, לטפילות.

כיצד קרה הדבר? הפשיטו מן הרעיון המורכב והיפה של הסוציאליזם את העיקר: היותו משנה כלכלית (מורכבת וקשה, אולי בלתי אפשרית, ליישום), והשאירו רק את עקרון החלוקה השוויוני יותר של משאבים. כך הוא הפך לכלי ריק לניגוח פוליטי. כלי שתוכו ערכים בלבד, ולא עובדות או מטרות כלכליות. דא עקא, חלק גדול מן האנשים המרכיבים את שכבות המצוקה (שעליהם באים כביכול להגן) הם קפיטליסטים לא פחות מהעשירים הגדולים ביותר. אין לרובם אפילו עצם סוציאליסטית אחת. מי שממאן להאמין מוזמן לשאול אותם. וכך משמשת כסות סוציאליסטית לדרישה כספית של קפיטליסטים שהצליחו פחות מקפיטליסטים שהצליחו יותר, ושאחראים היום, כמעט לבדם, על ייצור, פריון, עבודה וצמיחה במדינתנו המודרנית.

סוציאליסטים המעודדים במעשיהם אבטלה, חוסר אחריות ותלות בעשירים הם מחזה סוריאליסטי. זו סתירה עצמית שאין דומה לה. במקום לדרוש התאגדות יצרנית, דורשים מימון בטלה. אין סוציאליסט אמיתי היכול להעלות דרמה שכזו על דעתו.

אגב, גם מדינת רווחה ועבודות יזומות הם מושגים קפיטליסטיים במקור. רעיונות מרכזיים בתורה זו נהגו על-ידי גיאורג הגל - "הפילוסוף של הבורגנות" - והרעיון המנחה הבסיסי הוא כי אבטלה הרסנית לאדם, ולכן המדינה (הבורגנית והקפיטליסטית) חייבת לקדם פרויקטים לאומיים בעבודות יזומות. גם בגישה זו מקודשים העבודה, הייצור והפריון. כמו כן, הרעיון המודרני - שמאלי, הטוען שבעזרת אלה ניתן להניע משק המצוי במיתון, לא הוכיח את עצמו. לא בעזרת כלכלה קיינסיאנית וסכרים הובריים נחלצה ארה"ב מהמיתון של שנות השלושים (טענה המושמעת לא מעט), אלא בעזרת מלחמת העולם השנייה. ישנם רבים המתווכחים עם הטענה הזו, אולם למעשה הם מתווכחים עם קיינס עצמו, אשר הודה בכך.

במצב הנתון הנוכחי, הסוציאליסט האמיתי, המחויב לחברה כולה אך אשר עיניו בראשו והוא רואה את המציאות הכלכלית ואת הגישה הרווחת בחברה, יכול לדרוש רק מעט. הוא יכול לבקש שינויים בפרמטרים שישפיעו על חלוקת המשאבים. למשל: פחות אבטלה (הטובה יותר להון הגדול). עידוד עבודה גם בפריפריה. הרבה פחות עובדים זרים. הפרטה מבוקרת יותר. שינוי מאפיינים מסוימים של המיסוי. יותר פרויקטים תשתיתיים. אך בעיקר: שוק חופשי הרבה יותר (שהוא כמובן יותר לטובת הכלל ומונע הצטברות לא רצויה של הון במוקדים מועטים).

סוציאליזם כאידאולוגיה המעוותת את המציאות, מביאה לדרישות אבסורדיות כגון הגדלת הגרעון המשתולל. המאבק הסוציאליסטי חייב להעשות תוך דבקות ומחויבות לעובדות, לנתוני התוצר, לתפוקה ובעיקר - לעבודה ולא לקצבאות. כל השאר הוא דמגוגיה שמאלית ריקה מתוכן ערכי וכלכלי וחלומות בהקיץ - לא בעיני הימין הכלכלי "הקיצוני", אלא בעיני אבותיו הרוחניים.

המסקנה ההכרחית

אנחנו מצויים היום במשבר חמור ביותר. המשבר הזה הגיע לביתנו מוקדם יותר וחמור יותר מאשר לשאר מדינות העולם המערבי, גם משום שמראש היינו יצרניים פחות ואין לנו אוצרות טבע, גם משום הוצאות הביטחון, גם משום שניהול הפנסיות היה רשלני ומושחת (שלא לאמר פלילי) וגם משום שניהלנו מדיניות "חברתית" במקום כלכלית, ובכך למעשה פגענו בחברה שלה באנו לעזור, וישנן כמובן עוד שלל סיבות. אבל איננו היחידים שהגענו למצב זה. רוב מדינות העולם שנקטו במדיניות של קצבאות מגיעות למצב דומה לשלנו.

תקוותנו היחידה היא שנוכל לחזור אחורה ולתקן את המעוות. הדבר כלל אינו מובטח. גרעון של 6%, הצפוי השנה, גם לפי מישנתו הכלכלית של שר האוצר עצמו, הוא שלב אחרון לפני גרעון של 10-12%, שממנו כבר אי אפשר כמעט להיחלץ. הויכוח (או הניגוח) הפוליטי הסוער במשבר הבריאות או האימהות החד-הוריות הוא לעג לרש. המצב עשוי להיות גרוע הרבה יותר בקרוב מאוד.

הפתרון היחיד הוא עבודה. עבודה של ישראלים. ישראלים חייבים לעבוד קשה יותר ולקבל פחות. ולא לעבוד היום כדי לא לעבוד מאוחר יותר. אלא לעבוד כדרך חיים. ולא לתרץ שאין עבודה, אלא להפוך את עצמנו לעובדים טובים, יעילים, אחראים. עובדים שיביאו עבודה למקומות שאין. עובדים שייקחו אחריות על מצבם ועל חייהם (גם אם הם יקבלו תמיכה) הם התקווה האמיתית של ערי הפיתוח ושל המגזרים הלא יצרניים.

בל יטעה הקורא. לממשלה ולמדינה אחריות רבה, אחריות שהיא פעמים רבות לא לוקחת. החלטות ממשלה רבות היו ויהיו מוטעות. פעמים רבות מדי טובת ציבור מצומצם מועדפת על פני טובת הכלל, וישנם חוקים רבים אשר יש ליישם ולשנות. בעיקר המדובר בהגברת צריכה עצמית וייצור, מבלי ליפול בפח היבוא הזול והגברת המגזר המשווק והמוכר כפתרון כלכלי (מהלך המתבצע במדינה זה למעלה מעשור).

על הממשלה לעשות עוד הרבה, ועלינו לדרוש זאת ממנה. אולם האחריות נופלת על כתפי האזרחים כולם, ומבחינת המגזר שאמור לייצר, מבחינת ציבור העובדים העכשווי והפוטנציאלי, רק החזרה לעבודה יכולה להיחשב כתרומה לשיפור מצבו ומצב הכלכלה הישראלית. רק אז תהיה לציבור, ובעיקר לעשירונים התחתונים, לא רק את הזכות אלא גם את היכולת לדרוש זאת מהממשלה צעדים מסוימים. צעדי הממשלה הנוכחיים הם דווקא קלים מדי, רכים מדי, לא עקביים מספיק. הציבור צריך לדחוף את הממשלה לפתרון כלכלי מלא, ולא לפתרונות ביניים שיביאו לכך שסכנת ארגנטינה תמשיך לרחף מעלינו.

העבודה כערך - זהו המכנה המשותף של הקפיטליזם והסוציאליזם, וזוהי היום המסקנה והמצווה הסוציאליסטית והקפיטליסטית היום, בכל העולם. זוהי מצוות המציאות.