יש לי חבר ששותה וויסקי.
לא מכור לאלכוהול, אבל גם לא מתנזר מזה.
כשהזמינני למשקה, הוסיף ואמר בארשת פנים של ידען ובר ניסיון בתחום, כי צריך למהול את הוויסקי בקרח ובסודה, ובנוסף, לא לשתות בבת אחת אלא לאט-לאט וקמעה-קמעה, והכי חשוב, לא לשתות את הוויסקי לעולם על בטן ריקה, אלא תמיד תוך כדי ארוחה כדי שהמשקה לא ממש ישפיע ואפילו לא ממש יורגש.
לכאורה, עצות של מקצוען אמיתי.
למעשה - עצות שאני משליך לפח, ונוהג אחרת.
כי לו הייתי חפץ במשקה שלא ישפיע, ואפילו שלא יורגש, הייתי שותה לרוויה סודה ולא וויסקי.
ככה זה גם עם הצום -
יש המאחלים צום קל, ואיני יורד לסוף דעתם ולשורש כוונתם של אלה. אם האיחול הזה יוצא מהשפה לחוץ, כמי שמברך גם את יריבו לפני קרב היאבקות/ג'ודו/אחר בשלום - ניחא, אך אם האיחול הזה של צום קל הוא כפשוטו, כמשמעותו - לא ברור מדוע המטרה והתכלית בצום הן שיהיה קל.
הרי הצום הוא בעיקרו ובמהותו - קשה, וכך גם צריך שיהיה.
הכי קל זה לא לצום.
[למען הגילוי הנאות - אני צם, לא מקבל את האיחולים השגורים בפי כל - "צום קל", אך גם לא כל כך מתרגש מהקושי].
ז' אב תשס"ח
