מעטפות האנתרקס - הצורך בבחינה מחודשת של האיום הביולוגי

מתקפת מעטפות האנתרקס בארה"ב בשלהי 2001 נחשבה עד לאחרונה למקרה המבחן העיקרי בכל הקשור לאיום הביולוגי. אומנם למתקפה זו קדמו מקרים בהם נעשה שימוש מכוון בחומרים ביולוגיים לצרכים עויינים, אך מאפייניו הייחודיים של אירוע זה, כמו גם העיתוי בו התרחש - שבועות ספורים אחרי מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר - העניקו לו תהודה גדולה במיוחד.

מתקפת האנתרקס, אשר הביאה למותם של חמישה אזרחים ועם זאת גרמה להיסטריה ושיבוש חיי היום יום בארה"ב, נותרה בגדר תעלומה, זאת על אף מאמצי חקירה חסרי תקדים והצגת השערות שונות על האחראים לה. בשבועות האחרונים חלה תפנית משמעותית בפרשה אחרי שנחשפה העובדה כי הרשויות הצליחו לזהות חשוד חדש, וכי הייתה כוונה ממשית להגיש כנגדו כתב אישום. מהלך זה נפסק לאחר שהחשוד, מדען במעבדה של צבא ארה"ב העוסקת, בין השאר, בפיתוח מענים לנשק ביולוגי, שם קץ לחייו.

בעוד העניין התקשורתי מתמקד בסיפורו של החשוד ובניסיון להבין את הרקע והמניע להחלטתו, לכאורה, לבצע מתקפה ביולוגית, הרי שההתפתחויות החדשות בפרשה מעלות את הצורך בדיון מחודש בכמה מההנחות הרווחות ביחס לאיום הנשק הביולוגי בכלל, והטרור הביולוגי בפרט.

"הסטודנט לביולוגיה"

אחד המיתוסים המרכזיים סביב נושא הטרור הביולוגי הוא רעיון "הסטודנט לביולוגיה". לפי קונספט זה די בסטודנט לביולוגיה שלרשותו עומד ציוד בסיסי, הניתן לרכישה בעלות לא גבוהה וללא קושי מיוחד, בכדי לייצר נשק ביולוגי אפקטיבי. אבל, בחינה של המציאות, כמו גם הניסיון שנלמד עד כה בנושא, מעידים כי התמונה מורכבת יותר. המקרה האחרון הוא, במידה רבה, ההוכחה הטובה ביותר עד כה.

החשוד בביצוע המתקפה הינו מומחה לנושא, שאף זכה בעיטור על חלקו בפיתוח חיסון לאנתרקס. אומנם, לא ידוע בשלב זה האם כוונתו הייתה לגרום למספר גדול ככל הניתן של נפגעים או לגרום לפגיעה מוגבלת, אך בשורה התחתונה - חרף הידע הרב של המפגע והשימוש בחומר ביולוגי איכותי - הרי שבפועל המתקפה גרמה לשיעור נמוך מאוד של נפגעים. תוצאות אלה מתיישבות עם ניסיון מאירועים קודמים. יחד עם זאת, אין להקל ראש בהשפעות הלוואי של מתקפת האנתרקס, כמו עליית מפלס החרדה בארה"ב, שיבוש דפוסי החיים ועלויות טיהור האזורים הפגועים.

מתקפת האנתרקס

נקודה חשובה נוספת נוגעת לאפיון המפגע. החשש הגדול ביחס לאיום הביולוגי הוא כי הוא יבוצע על-ידי ארגון טרור בינלאומי, דוגמת אל-קאעידה, או שחקן מדינתי. חשש זה נובע מכך שהמשאבים השונים העומדים לרשות שחקנים כאלה רבים מאלה של שחקנים אחרים, כמו קבוצות מקומיות או פרטים בודדים, והדבר עלול להיות מתורגם גם ליכולות ביולוגיות משמעותיות יותר. גם במקרה של מתקפת האנתרקס היה חשש כי מאחוריו עומדת מדינה או ארגון טרור, בין השאר, בגלל הטענה כי נדרש ידע רב וציוד מיוחד בכדי להפיק חומר ביולוגי באיכות ששימשה למתקפה בארה"ב וגם בשל סמיכות התרחשותה לפיגועי ה-11 בספטמבר.

לפי הפרטים שחשפו הרשויות, מתקפת האנתרקס, מצטרפת למספר מצומצם של מקרים בהם נעשה שימוש בפועל בחומרים ביולוגיים לצרכים עויינים, על-ידי אנשים פרטיים או קבוצות מקומיות, אך לא לצרכי טרור בינלאומי. המניע למתקפה אינו ידוע בוודאות, ולאור מותו של החשוד הבודד, ייתכן ולא ייוודע לעולם. בין האפשרויות שהועלו ניתן לציין את הרצון לבחון בתנאי אמת את יעילות החיסון שהוא היה שותף לפיתוחו, הרצון לגרוף רווח כתוצאה מעלייה במכירת החיסון או ניסיון לעורר תהודה לסכנת הטרור הביולוגי.

כך או אחרת, מתקפת האנתרקס אינה מהווה סטייה מהדפוס ההיסטורי של שימוש בחומרים ביולוגיים לצרכים עוינים. למעשה, נכון להיום, אין כל עדות מוצקה לשימוש בחומרים ביולוגיים לצורכי טרור בינלאומי, אם כי יש ראיות לעניין ואף לעיסוק של ארגונים, דוגמת אל-קאעידה, גם בתחום זה.

מאז מתקפת האנתרקס השקיעה ארה"ב, על-פי כמה הערכות, למעלה מ-50 מיליארד דולר לצורכי התגוננות מפני האיום הביולוגי. גם אם נניח בצד את השאלה מה קיבלה בתמורה לכל ההשקעה הזו, הרי שאחד מתוצרי הלוואי לכך היא העובדה שכיום מספר לא מבוטל של חברות ומוסדות, ובהם מוסדות אקדמיים, מעורבים במחקר ובפיתוח בתחום ההתגוננות מפני איום זה, דבר שכרוך לא פעם בעבודה ובאחסון של חומרים מסוכנים, לרבות אנתרקס.

עדות טובה לכך הוא הגידול המשמעותי במספרן של מעבדות המוסמכות לעסוק בגורמים הביולוגיים המסוכנים ביותר (BSL4). מצב זה נושא בחובו מספר סכנות פוטנציאליות. ראשית, קיימת סכנה של אובדן או גניבה של חומרים ביולוגיים על-ידי גורמים עויינים - מקומיים או בינלאומיים. שנית, כפי שהמקרה האחרון מלמד, קיימת גם הסכנה של מפגע מבפנים. הסיבה לשימוש יכולה להיות מגוונת - רצון לעורר מודעות, רצון לזכות בתהילה/כסף או כעסים אישיים על אנשים מסוימים או על החברה כולה. התפוצה הגדולה של אנשים ומוסדות העוסקים בחומרים מסוכנים יוצרת מצב פרדוקסאלי שבו קיימת סכנה מוחשית לאיום מבפנים - במכוון או שלא - ולא רק מאיום חיצוני.

הפקת לקחים

בחינה של הניסיון ההיסטורי הנצבר, כולל מתקפת האנתרקס, מעלה כי הנשק הביולוגי אינו נשק מועדף, בשלב זה, בעיני ארגוני טרור. ניתן למצוא לכך סיבות רבות ובהן: העדר ניסיון מוקדם, מורכבות טכנית (בעיקר בכל הקשור לפיתוח וייצור של חומר איכותי ופיזורו בשטח) והחשש מתגובה קיצונית ומרחיקת לכת של הצד המותקף.

מצד שני, מתקפת האנתרקס מהווה מקרה נוסף של שימוש בחומרים ביולוגיים לצרכים מקומיים מוגבלים. לאור כל זאת ראוי לשאול האם העובדה שמאז מתקפת האנתרקס משקיעה ארה"ב, בדומה למדינות אחרות, תקציבי מחקר ופיתוח אדירים לצורך מציאת מענה לאיום ביולוגי מצד ארגוני טרור בינלאומיים הינה נכונה? בנוסף, יש להקדיש תשומת לב לשאלה האם אין סכנה שדווקא הרחבת מעגל המעורבים בנושא תגדיל את הסכנה של שימוש בפועל בחומרים ביולוגיים לצרכים עויינים?

בעוד כל אחד למד מהמקרה של מעטפות האנתרקס לקח שונה, לא מעט כפונקציה לנקודת המוצא שלו ביחס למידת הסכנה של האיום הביולוגי, הרי שההתפתחויות האחרונות מחזקות את הטענה כי יש נטייה לשגות בהתייחסות לאיום הביולוגי - לא פעם לצד המחמיר יותר מאשר לצד המרגיע. גם לאור מתקפת האנתרקס, והידוע עליה כיום, הרושם הוא שהסתכלות נכונה יותר על האיום הביולוגי בכלל, ואיום הטרור הביולוגי בפרט, צריכה להיות כאל איום בעל פוטנציאל נזק גדול (בייחוד אם ייעשה בו שימוש בגורמי מחלה מדבקים - שלא כמו במקרה של האנתרקס) אך שההסתברות להתרחשותו נמוכה יחסית (הגם שקיימת).