הבנקאית האישית שלי, מבינה ומתחשבת, מקדמת את פניי בחיוך חם ולבבי שעושה לי טוב על הלב אבל לא מצר אף לא במילימטר את החור בכיס. היא קשובה ורגישה, אדיבה ולבבית, אבל התכונות האנושיות שלה אינן מעלות.
ואף על-פי כן - חלילה לי להקל ראש בגורם האנושי הודות לה, אשת מקצוע טובה ובת-אדם נפלאה, המינוס נסבל יותר, חרף ההיווכחות התכופה לדעת כי בשורה התחתונה - אדם לא רק לעמל יולד אלא בעיקר - לעמלה.
גילויי האדיבות שלי כלפי הבנקאית האישית לא רק גובלים בחנופה, אלא נושקים לה - לא אחת עד כדי ליקוק. אני מקדים ברכת שלום למשוב חיוכה. הבנקאית - יודעת בכירה נפש זוטרה - שואלת לשלומי בלי להמתין לתשובתי. אני מחמיא לה. אולי זה לא יזיק. מי יודע. אמרו לי שלא מזיק להגיד מלה טובה, אז אני לא מזיק.
כשאני מתייחד עם הכספומט, קודם פנייתי אל הבנקאית או לאחר סיום טיפולה המונע בי, אני מגלה, בכל פעם מחדש ובכל פעם, אף כי כצפוי: למזג נוח ונועם הליכות אין שווי כלכלי, אין ערך כספי. הם אינם מניבים שום תשואה שניתנת לכימות. ובכל זאת לקראת כל ביקור בבנק אני מקבל החלטה ערכית טהורה: להיות טוב ונעים, אדיב וסבלני, חייכני ופייסני. גישה חיובית, לבבית ואוהדת בוודאי לא תזיק (יש לי חדשות בשבילי: היא גם לא תועיל).
הבנקאית שלי יודעת שאני דג-רקק, רק דג דק, מבחינה כלכלית ובכל זאת מעניקה לי יחס השמור אצלה גם לכרישי הממון, לנדל"ניסטים. אחת היא לה מי הוא הלקוח. זה יאמר לשבחה וייכתב לזכותה. שנינו משחקים בנדמה לי. בכאילו. כאילו יש לי כסף. כאילו היא מתירה לי לעשות בו כרצוני.
עד היום היא לא סירבה לשום בקשה שלי: להגדיל מסגרת אשראי? בוודאי. לקחת הלוואה בתשלומים נוחים? אין שאלה. לדחות עוד בשבועות אחדים את כיסוי החריגה? אלא מה.
המינוס המתון, הסביר והבהחלט-לא-מוגזם שלי, לא מרשים אותה ( האם בגלל שניכרת בתנועת העובר ושב שלי שאיפה מתמדת, חיובית, לאפס?) היא רגילה לתהומות עמוקים מהבור הקטן שלי.
אני עדיין מתעקש להוון את חביבותי הטבעית ולתרגם אותה לפחות לכסף קטן. אני עדיין משלה עצמי - סוציאליסט אנכרוניסטי ונכחד שכמוני - שאולי, אם אתנהג יפה, יופחת לי אחוז אחד, לכל המעט, מהעמלות השערורייתיות (אכן - אדם לעמלה יולד!) שמקוזזות מכל עיטוש שלי על מדרגות סניף הבנק; אולי, כנגד כל הסיכויים אבל במקביל לכל הציפיות, יום יבוא והבנקאית האישית שלי תקבל את פניי בחיוך חם ולבבי, שיקדים את ברכת השלום שלי, ובקולה השקט והערב-לאוזן תפתיע אותי בהורדת שני אחוזים בריבית החובה, כאות הוקרה לנימוסיי הטובים?
הייתי מת.
למרות זאת, היא לא רק בנקאית - היא גם ידידה. הידידות שלה חשובה לי יותר מכסף. היא אשת מקצוע מעולה אבל לפני זה ומעל זה היא בת-אדם, נשמה. אני מקווה שאהיה נבון, רגיש וזהיר מספיק, כדי לא לנצל את המשאב האנושי הזה - נשמתה הטהורה - באופן מוגזם; שלא אהיה, חלילה לי, במצב של משיכת-יתר בחשבון האנושי שלה, שלא יסולא בפז ולא ייאמד גם בכסף.
נכון שהמלה הטובה שלי והחיוך החם שלה (ואני סברתי בתמימותי שכלכלה נכונה היא בראש ובראשונה כלכלה אנושית) לא הפחיתו עד עתה אף לא שקל מהיתרה השלילית שלי אבל מצד שני, ההגינות והיושר מחייבים להודות: הם גם לא הוסיפו עליו שקל.
