המעליל
מודה: לא קראתי את הראיון שהעניק אהוד אולמרט לידיעות אחרונות בערב ראש השנה. לטעמי, ראיונות בדרך כלל משעממים, והאיש הספציפי הזה כבר באמת לא מעניין אותי, במיוחד כאשר המראיינים הם מגיניו הצמודים. אבל קראתי את מה שכתב עופר שלח במעריב בעקבות הראיון - והתחלחלתי.
מסתבר, שבאותו ראיון אמר אולמרט את המשפט הבא, בנוגע להרוגי מלחמת לבנון השנייה: "חלק גדול באופן יחסי מהנופלים בצבא נהרגו בידי דו-צדדי ובתאונות. אני לא רוצה לפרט". את הפירוט ממנו נמנע ראש הממשלה, מספקים שלח ועמוס הראל מהארץ, ומתברר שמדובר לכל היותר בתשעה מבין 121 הרוגי צה"ל באותה מלחמה כושלת.
לא אגיד דבר על כך שמראייניו-מגיניו של אולמרט איפשרו לו לומר זאת ולצאת פטור בלא כלום. לא אגיד דבר על כך שהעיתון הגדול ביותר במדינה מדפיס את הדברים בלי שום בדיקה והתייחסות (ולא, הציטוט אינו מהווה פטור. אם היה אולמרט אומר שהשמש מסתובבת מסביב לכדור הארץ - האם גם אז היו מצטטים אותו בלי שום הסתייגות?). אין לנו יותר מדי ציפיות לא מהמראיינים ולא מהעיתון. אבל אפילו מאהוד אולמרט לא ציפינו לאמירה כזו.
זהו שקר גס, וחמור עוד יותר - זוהי עלילת דם, פשוטו כמשמעו. ראש ממשלת ישראל טוען שצה"ל, מפקדיו ולוחמיו הם הנושאים באחריות למותם של חבריהם החיילים. ומאחר שהוא "לא רוצה לפרט", העלילה הזו מופנית כלפי כל מי שנטל חלק פעיל במלחמה - מהרמטכ"ל ועד אחרון הלוחמים. זו כנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה, בה יהודי מעליל עלילת דם נגד יהודים אחרים.
למרבה הצער, אין אפשרות להגיש תביעת דיבה נגד ראש הממשלה על השקר הנורא הזה, כי עו"ד אולמרט לא כיוון את האשמותיו כלפי אף אחד באופן אישי. האמת היא, שגם לא בטוח שעוד תביעה אחת הייתה מזיזה משהו לאיש הזה, ראש הממשלה הכושל ביותר והמושחת ביותר בתולדות המדינה. בכל מקרה, אם מישהו היה צריך עוד הוכחה מדוע האיש הזה חייב לעוף לכל הרוחות ולנצח מהחיים הציבוריים שלנו - הוא קיבל אותה.
הטפלון
לרונן ברגמן מידיעות אחרונות היה סיפור מרתק וכתוב היטב על פרשת אירנגייט - מכירת הנשק האמריקני לאירן בתיווכה של ישראל, תמורת שחרור בני ערובה מערביים בלבנון, ושימוש בכספים לתמיכה במורדי הקונטראס בניקרגואה. ברגמן חשף את תוכנו של תיק מסמכים חשאי שהכין עמירם ניר המנוח, האיש שניצח על הצד הישראלי של הפרשה, ובו כמה גילויים רבי חשיבות. בהחלט עבודה עיתונאית במיטבה.
מי שנשאר איכשהו בשולי הסיפור הוא שמעון פרס, שהיה אז ראש הממשלה והיה מעורב היטב בכל פרטי הפרשה. אחריותו של פרס לפיאסקו הזה ולנזק הכבד שגרמה הפרשה לישראל, נובעת משני גורמים. ראשית ועיקרית, הוא כאמור ידע ואישר. שנית ומשנית, הוא מינה את ניר ליועצו למלחמה בטרור והפקיד בידיו את הטיפול בעיסקה הסבוכה והרגישה, למרות שניר היה חסר כל כישורים לתפקיד: היה קצין זוטר בצה"ל, הכתב הצבאי של הטלוויזיה וראש מטה הבחירות של פרס ב-1984.
משום מה, פרס מצליח לצאת בשלום גם מפרשות מביכות מאוד, שהיו מחסלות את הקריירה של כמעט כל פוליטיקאי אחר. מאותה תקופה של כהונתו כראש הממשלה זכורות גם פרשת קו 300 ופרשת פולארד - אבל פרס לא נפגע גם מהן. גם בכתבה הנוכחית של ברגמן, שאלת תפקידו ותפקודו של פרס אינה עולה כלל לדיון. אז מי אמר שהוא לוזר?
המתלהם
מאוד "in" עכשיו לרדת על אילי ההון, במיוחד לנוכח הפסדיהם הכבדים בחודשים האחרונים. מאיר שלו הגדיל לעשות בסוף השבוע בידיעות אחרונות. הוא ציטט נתונים לפיהם שרי אריסון, נוחי דנקנר, האחים עופר, לב לבייב, יצחק תשובה ועפרה שטראוס הפסידו 45 מיליארד שקל, לעומת הפסד של 40 מיליארד שקל לכל יתר אזרחי ישראל. "יש דברים שמצערים אותי יותר מהפגיעה בעושר המופרז הזה", ממשיך שלו. "כי אם ששה נוחים ולבייבים כאלה מפסידים יותר ממה שהפסידו כל אזרחי ישראל - צאו וחשבו כמה הם מרוויחים במדינה המופרטת, המתאכזרת, המפלה והמטורפת שבה כל זה קורה".
מאיר שלו הוא סופר מוערך מאוד, אבל שורות אלו מוכיחות שבכלכלה הוא לא מבין כלום. איננו באים לומר שעשירי ישראל אינם מצליחים להרוויח במקומות שאחרים, בעלי קשרים פחות טובים, נכשלים. איננו באים להגן על מערכת של שקשוקות וקומבינות. אנחנו גם לא ממהרים להוציא מהכיס את המטפחת ולנגב את עינינו לנוכח הפסדיהם. אנחנו כן אומרים, שראוי להסתכל גם על הצד השני.
שש החברות העיקריות שבשליטת הטייקונים שצוינו - בנק הפועלים, אי.די.בי פיתוח, החברה לישראל, אפריקה-ישראל, קבוצת דלק ושטראוס גרופ - שילמו בשנת 2007 מס חברות בסכום כולל של 3.7 מיליארד שקל. הסכום הזה היווה 3.5% מכלל מס ההכנסה ששולם בישראל בשנה שעברה. חלקו בכלל מס החברות גבוה עוד יותר ואולי כפול. בישראל יש כ-400 אלף חברות. זה אומר, ש-0.000015 מכלל החברות שילמו משהו כמו 6%-7% מכלל מיסי החברות. באמת עושר מופרז.
למס החברות צריך להוסיף את המיסים האישיים שמשלמים בעלי השליטה על משכורותיהם והדיבידנדים שהם מושכים. וחשוב לא פחות: שש החברות הללו מעסיקות עשרות אלפי עובדים. בכך הן לא רק מגבירות את התעסוקה במשק, אלא גם מנכות במקור מס משכרם - וזהו מקור ההכנסה העיקרי של המדינה.
נכון שיש פערים חברתיים קשים בישראל. נכון שיש ריכוז רב ואולי מוגזם של העושר. מכאן ועד להתלהמות בנוסח מאיר שלו - המרחק רב. אבל פופוליזם, כידוע, אינו נותן לעובדות לבלבל אותו.
