"איש צדיק תמים היה בדורותיו" - מתארת פרשתנו בתחילתה את נח. המילה "בדורותיו" עוררה בקרב חכמינו את התמיהה מה היא עושה כאן. מה היא מלמדת אותנו? התשובות שניתנו לשאלה זו הן קוטביות, כפי שמצטט אותן רש"י: "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן שאילו היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: בדורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם - לא היה נחשב לכלום".
ובכן, האם לפנינו צדיק מוחלט או צדיק יחסי? האם זהו צדיק שהצליח להתרומם מעל סביבתו בשל גדולתו שלו, או שמא הוא בולט רק בשל השִפְלות של הסביבה? האם נח ניצל מן המבול רק משום שהיה הרע במיעוטו, או שהיו לו זכויות אמיתיות משל עצמו?
דומה שאת התשובה ניתן למצוא דווקא בסיפור האחרון המופיע בתורה על נח, סיפור שכמעט ואינו מקבל תשומת לב לאור הדרמה הגדולה והמפורטת של המבול הקודמת לו. זהו סיפור ההשתכרות.
ויֵשְת מן היין וישְכָּר
נח יושב בתיבה חודשים רבים ולבסוף יוצא ממנה. מסביבו הכל שממה, אך הוא מכיר תודה למי שהציל אותו ואת משפחתו, ונתן לו את האפשרות להתחיל מחדש את מעשה העולם כולו. נח מקריב קורבן ומשיג מה שלא השיג שום בן אנוש לפניו: את מחילתו של הקדוש ברוך הוא. ה' מחליט שלא להשמיד שוב את העולם ומעניק לנח ברכה נרחבת מזו שנתן אפילו לאדם הראשון: שליטה מוחלטת על העולם ועל כל אשר בו, כולל היתר לאכול בשר (שלא ניתן לאדם). לאחר מכן כורת ה' ברית עם נח - שוב מעשה חסר תקדים. ברית היא בין שווים ועל בסיס של הדדיות, וה' מוכן להעמיד את יחסיו עם נח וצאצאיו על מישור שכזה. נח מגיע לפסגות רוחניות שטרם נראו כמותן.
ומה קורה לאחר מכן? "וַיָחֶל נח איש האדמה ויטע כרם. ויֵשְת מן היין וישְכָּר ויִתְגַל בתוך אָהֳלה". כאן לרש"י אין ספקות: "ויחל - עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת". יין הוא משקה המשמח לבב אנוש, טעים וחשוב. אבל הוא לא חיוני. הרבה יותר חשוב לזרוע חיטה, לטעת עצי פרי, לגדל ירקות.
נח בוחר לטעת כרם. הוא פונה הישר למותרות. ומי ידאג לצרכים הבסיסיים? לא ברור. ייתכן שהיה לו מלאי מן המזון שלקח לתיבה, יותר סביר להניח שהותיר זאת לילדיו. מכל מקום, אין ספק שנח רוצה רק ליהנות. אך ההנאה שלו פורצת במהירות את הגבולות. נח שרוע שיכור באוהלו, עירום ואינו יודע בין ימינו לשמאלו. מה שקורה אחר כך שנוי במחלוקת; יש האומרים שבנו חם רק ראה אותו בחרפתו ורץ לספר לחבר'ה (במקרה זה - אחיו שם ויפת), ויש האומרים שהוא סירס אותו כדי להבטיח שהתחרות על הירושה לא תגדל.
נח בהנגאובר
מכל מקום, נח מסיים את ה"קריירה" התנ"כית שלו כמי שמתעורר ומתוך ההנגאובר מבין מה התרחש. ואז הוא מקלל את חם ואת בנו כנען, ומברך את שם ויפת אשר הסירו לפחות חלקית את חרפתו.
אין ספק: כל אדם עלול ליפול, וגם מי שמתעלה נתון לסכנה של הידרדרות. אבל הבה ונשווה את נח למספר דמויות אחרות בתורה וננסה להגיע למסקנה על טיבו.
הנהגות רוחניות
כאשר אברהם מזדקן, דאגתו היחידה היא יצחק. הוא שולח את אליעזר למצוא ליצחק אשה, ומאוחר יותר מבטיח שיצחק לבדו יירש את הברכה האלוקית של הקמת עם ישראל וירושת ארץ ישראל. לאמר: מעשיו המדווחים האחרונים של אברהם עוסקים במימד הרוחני.
כך עושה גם יצחק. כאשר נדמה לו שמתקרב קיצו, הוא מעניק ברכות. לא ניכנס כאן לגניבת הברכה בידי יעקב, ונאמר רק שברור לחלוטין שיצחק התכוון לתת תחילה לעשו את הברכה הגשמית, ולאחר מכן להעביר את ברכת אברהם - העם והארץ - ליעקב. יצחק אומנם חי בסופו של דבר לפחות עוד 20 שנה, אך איננו יודעים דבר על מעשיו באותן שנים. גם במקרה זה, התורה מסיימת את קורותיו בענייני הרוח.
ומה עושה יעקב? בדיוק אותו הדבר. הוא מכנס את בניו, מברך אותם ומחלק תפקידים העתידים ללוות את עם ישראל מאות שנים. יעקב מצווה לקבור אותו במערת המכפלה - ונפטר. ושוב: עניינים שברוח. וכעבור כמה עשרות שנים הולך יוסף בעקבותיו ובדבריו האחרונים הוא מצווה להביאו לקבורה בארץ ישראל.
כאשר אהרון עומד למות, הוא עולה עם משה ואלעזר להֹר ההר ומעביר לאלעזר את הכהונה הגדולה. זה מה שחשוב: המשך ההנהגה הרוחנית. ואילו משה עוסק חודש שלם לפני מותו בהנחלת התורה והמצוות, בהכנות מדוקדקות לכניסה לארץ ישראל, במתן שירת "האזינו" ולבסוף - בברכה לעם ישראל. וכדאי לשים לב, שאצל משה כתוב שמותו הוא בעלייה - ושמא אין זו רק עלייה גשמית להר נבו, אלא גם עלייה רוחנית, שכן רק כאן הוא מכונה לראשונה "איש האלוקים".
נח בערפל
ההשוואה הזו מאירת עיניים. הצדיקים האמיתיים שבתורה - האבות, משה, אהרון - יורדים מעל הבמה מתוך דאגה לדור הבא ומתוך עיסוק בענייני הרוח. יש מהם המגיעים לשיא מדרגתם בשעותיהם האחרונות, רואים מראות אלוקים ומוסרים נבואות לדורי דורות. ונח? הוא משתכר, עוסק בהנאות העולם הזה ושום דבר אחר לא מטריד אותו.
אילו נח היה צדיק אמיתי, צדיק מוחלט, סביר להניח שגם סופו היה כראוי לצדיק שכזה. מי שהתמונה האחרונה שלו היא שיכור עירום ומעורפל חושים, הוא לכל היותר צדיק יחסי.
ומה הלקח המוסרי? לא להסתפק בראייה ראשונית וחלקית, לא לבחון רק את תחילתו של האדם או את מעשיו ברגע נתון. יש לראות את התמונה המלאה, את כל דרכו והתנהגותו. ואם איננו מסוגלים לעשות זאת - עלינו להימנע מחריצת משפט, או לפחות לעשות זאת בזהירות. כי מי יודע מה איננו רואים.
