שטרנברג, ברנשטיין וקופלנד במערב הפרוע

התזמורת הסימפונית ירושלים יצאה לאחרונה לסיור הופעות במערב ארה"ב. במוצאי שבת לפני שבועיים ניתנה למנויי התזמורת ולקהל חובבי המוזיקה בירושלים הזדמנות לשמוע אחת מן התוכניות שישמיעו באמריקה התזמורת ומנצחה, ליאון בוטשטיין. כרגיל אצל בוטשטיין, התוכנית הייתה שאפתנית, בלתי שגרתית ומעניינת: שלוש יצירות משל מלחינים יהודים מן המאה ה-20.

התזמורת פתחה בווריאציות הסימפוניות "שנים-עשר שבטי ישראל" מאת אריך ולטר שטרנברג, שנכתבו ב-1941 בארץ ישראל, אליה עלה המלחין מגרמניה ב-1932.

שטרנברג, אחד ממייסדי התזמורת הפילהרמונית הישראלית, הוא נציגו המובהק של הסגנון הגרמני הפוסט-רומנטי. היצירה "שנים-עשר שבטי ישראל" זכתה אז להצלחה רבה ונוגנה בארץ פעמים רבות באותם זמנים. בוטשטיין ניצח על היצירה המורכבת הזאת בביטחה ואיפשר לתזמורת להפגין את מלוא הווירטואוזיות שלה. ללא ספק הייתה זו לקהל הפעם הראשונה לשמיעת היצירה, וחבל. זוהי יצירה מרשימה השייכת לקלאסיקה הישראלית ומן הראוי לנגנה לעיתים קרובות יותר.

בסיום השמעת היצירה עזבו נגני כלי הנשיפה את הבמה, ונותרו נגני כלי המיתר, הנבל וכלי הקשת. לבמה, יחד עם המנצח, עלה הכנר האמריקני רוברט מק'דאפי (Robert McDuffie), לביצוע "סרנדה" מאת ליאונרד ברנשטיין. ברנשטיין הלחין אותה ב-1954, על-פי הזמנתה של קרן קוסביצקי, והיא זכתה לביצוע בכורה באותה שנה בבוסטון עם אייזיק שטרן כסולן והתזמורת הסימפונית של בוסטון בניצוחו של שארל מונש (Charles Munch). כעבור זמן ניצח באיטליה על "סרנדה" ברנשטיין עצמו עם אותו סולן, אבל הפעם עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. ההצלחה אז הייתה אדירה, והמלחין כתב שהתזמורת "עשתה ניסים ונפלאות".

איפה בטהובן ואיפה לויד ובר?

תמיד כשאני מנגן או שומע את המוזיקה של ברנשטיין, אני מהרהר בכך שאיש זה, למרות היותו ברוך כישרונות מוסיקליים יוצאים מן הכלל: מנצח מעולה - פסנתרן ומלחין בעל טכניקת הלחנה מצוינת - לא הצליח לתפוס מקום בשורה הראשונה של מלחיני המאה ה-20. נדמה לי שהדבר נעוץ ברצון העז שלו להיות פופולרי. זוהי הסיבה לכך שכמעט בכל יצירותיו ה"רציניות" הוא מתפתה לבנאליות. אומנם נכון ש"חתולים" מוכר הרבה יותר כרטיסים מאשר "פידליו", אבל איפה בטהובן ואיפה לויד ובר?

אבל נחזור ל"סרנדה". דווקא ביצירה זו הצליח ברנשטיין באופן יוצא מן הכלל להימנע מגלישה לקיטש והלחין מוזיקה מקסימה, מבריקה, מלאת יופי, וירטואוזיות והומור. הסולן, מק'דאפי, ניגן בהתלהבות ובביטחון. הקהל אהב אותו - אני אולי קצת פחות, כי לדעתי לפעמים הוא עבר את גבול הטעם הטוב. התזמורת ניגנה ללא רבב. נהניתי במוחד מקטע הדו-שיח בין הסולן ובין הצ'לנית, אירית אסייס.

המחצית השנייה של הקונצרט הוקדשה לסימפוניה השלישית, הגדולה והמרשימה, של אהרון קופלנד, שכתיבתה הסתיימה ב-1946. המלחין עצמו כתב כי חשוב להדגיש היבט אחד שלה: "היא אינה מכילה כל חומר גלם שמקורו בשירי עם או בשירים פופולריים. כל אזכור של חומרים עממיים או של ג'ז נעשה לחלוטין שלא במודע. עם זאת, כן שאלתי חומרים מעצמי, ובפרק הרביעי השתמשתי ב'תרועה לאדם הפשוט'".

קופלנד ציין גם את השפעת המוזיקה של גוסטב מאהלר על היצירה. אין ספק שביצירה פטריוטית זו הוא פונה לקהל הרחב בהצלחה רבה בלי לתת לו שום הנחות! נגינת הסימפוניה מצריכה נגנים בעלי רמה גבוהה מאוד, והתזמורת הירושלמית עמדה במשימה.

בימים אלה, כמעט כל ערב, מייצגת התזמורת את ישראל עם תוכנית זו בפני הקהל האמריקני. חלק ניכר ממנו מכיר את התזמורת היטב, כי זה מספר שנים שהקונצרטים שלה, בניצוחו של ליאון בוטשטיין, משודרים במאתיים תחנות רדיו בארה"ב.

מדינת ישראל ובירתה נהנים בזכות התזמורת מהסברה מצוינת. אך כאן בארץ, זה יותר מעשור, התזמורת הסימפונית, שהיא הגוף האמנותי הוותיק והגדול בירושלים, נלחמת על חייה. כן, אני יודע שיש משבר תרבות בכל העולם, אבל בעוד שבאירופה ובאמריקה יש ירידה מסויימת בתיקצוב התרבות (שאינה בידור!), בארץ אין מדובר בירידה - אלא בהידרדרות. מבחינה זו, מצבה של ישראל, שעוד לפני שלושים שנה הייתה מעצמה מוסיקלית, הוא הרבה יותר גרוע מזה של כמה מדינות בעולם השלישי. והא ראייה - בקונצרט שבו מדובר, לא נכחו שר התרבות, לא ראש העיר ולא המועמדים למשרה רמה זו - תופעה בלתי מוכרת במדינה שמכבדת את תרבותה.