מי זוכר את משפט טוקיו?

ביום 31 באוקטובר הודח מפקד חיל האוויר של יפן, הגנרל טושיו טמוגמי, בשל מאמר שכתב בו הכחיש את תוקפנות יפן במלחמת העולם השנייה וטען כי ארצות הברית היא שאילצה את יפן להיכנס למלחמת העולם השנייה, ולכן כביכול טוקיו לא הייתה הצד התוקפן.

ההדחה של הגנרל טמוגמי עצמה אינה מעניינת כמו העיתוי שלה. בעוד שבועיים יציינו היפנים 60 שנים לפסק-הדין של בית-הדין הבינלאומי של טוקיו, שהוקם בשנת 1946 בעקבות הסכם הכניעה של יפן לאחר מלחמת העולם השנייה. בית הדין, אשר הורכב מאחד-עשר שופטים מארצות שונות, הוקם בינואר 1946 לשם בירור וענישה של פשעי מלחמה שבצעו היפנים.

כתבי האישום, חמישים וחמישה במספר, האשימו את עשרים ושמונה הנאשמים בפשעים נגד השלום, פשעי מלחמה ורצח. המשפט נערך במשך כמעט שנתיים וחצי שבסיומו נקבע בפסק-הדין כי כל הנאשמים אשמים, אולם לא בכל סעיפי האשמה שהואשמו בהם. בית-הדין גזר על שבעה נאשמים עונש מוות, נאשם אחד לעשרים שנה בכלא, אחד לשבע שנים בכלא ועל יתר הנאשמים גזר מאסר עולם.

שני דברים מרכזיים עולים ממשפט טוקיו. האחד, דעת הרוב שהלכה בעקבות ההכרעה במשפטי נירנברג וקבעה את אופיו המחייב של בית הדין הבינלאומי, את עצם הפליליות של מלחמה תוקפנית ושלילת טענת ההגנה של "פקודה מגבוה". השני, מעניינים הם דווקא פסקי-הדין של שופטי המיעוט. שתי דעות המיעוט המרכזיות ניתנו על-ידי שופטים מהולנד ומהודו. השופט ההולנדי, רלינג, דחה את דעת הרוב (ואת פסק-דין של נירנברג) בקבעו כי אין אחריות אישית על תוקפנות במשפט הבינלאומי. השופט ההודי, פאל, כתב את פסק-הדין הארוך והמפורסם מבין דעות המיעוט. לדעתו, פשעים נגד השלום לא היו חלק קיים מהמשפט הבינלאומי וכי בהיעדר הגדרה ברורה, המונח "מלחמה תוקפנית" פתוח לפרשנות אינטרסנטית. פאל הוסיף לטעון נגד קיום המשפט. הוא סבר כי התביעה הינה "צבועה" ותקף את השימוש בנשק גרעיני בהירושימה ונגסאקי. בסיכומו של דבר, השופט פאל היה מזכה את כל הנאשמים, גם מעבירות של פשעי מלחמה.

חשוב לציין כי משפט טוקיו אכן זכה לביקורת מסוימת, בעיקר בשל היעדר עקרון ההדדיות לאור הפצצת הירושימה ונגסאקי והטענה כי לחלק מהשופטים הייתה דעה קדומה. על אף ביקורת זו לא ניתן, לדעתי, לטעון כי המשפט היה משפט ראווה. רבים מן הממצאים בדבר פשעי מלחמה היו מדויקים, והעיכובים הרבים שגררו ביקורת התרחשו בעקבות קשיים בתרגום מיפנית לאנגלית. מה שכן, אין ספק כי המשפט היה נגוע בפוליטיקה. נגד הקיסר היפני הירוהיטו לא הוגש כתב אישום, על בסיס הטיעון כי חסינותו הייתה נחוצה ליציבותה של יפן לאחר המלחמה.

ומה באשר לדברי הגנרל טושיו טמוגמי כי יפן אינה אחראית למלחמה? ראשית, נתעוררה במשפט טוקיו הטענה לפיה בסמכות בית הדין לדון רק בפשעי מלחמה ולא בפשעים נגד השלום, קרי, היציאה למלחמה. דעת הרוב דחתה את טענה זו בנימוק לפיו ממשלת יפן הבינה את המונח "פושעי מלחמה" ככולל גם את אלו שהיו אחראים לייזומה. שנית, לגבי שאלת ייזום המלחמה, קבע בית הדין כי הייתה מצד יפן קונספירציה לפתוח במלחמה תוקפנית, ולכפות שליטה יפנית על אסיה.

משפט טוקיו, גם אם מתעלמים ממנו במערב וכמעט ונשכח גם במזרח, מהווה נדבך חשוב להתפתחותו של המשפט הבינלאומי הפלילי, תחום משפט שציניות ואירוניה מהוות שתי וערב בבגד יומו: ביום 8 באוגוסט 1945 חתמו בעלות הברית על הסכם לונדון, מכוחו הוקם הטריבונל הבינלאומי לשפיטתם של פושעי המלחמה הגרמניים. בהסכם זה נקבע כי אין לסבול פשעי מלחמה וכי יש לגנות השמדת אוכלוסיה אזרחית כ"פשע נגד האנושות". באותו היום הטילה ארצות הברית את פצצת האטום השנייה על נגסאקי, וגרמה למותם של לפחות 70,000 מאזרחיה. אין ספק כי ההיסטוריה של פשעי המלחמה רצופה אירוניה.

חשוב לזכור גם את טוקיו, ולפעמים זה טוב שיש מישהו כמו הגנרל טושיו טמוגמי שעוזר לנו לזכור ולא לשכוח.