כשהצבר היה גבר

בכוונת מכוון ובסבלנות רבה השתלטו סוכניה של תרבות ההמונים הניאו-מרקסיסטית על מעוזי האקדמיה, האמנות והתקשורת והכתיבו לנו תודעה חדשה. את השערות על החזה של הצבר מסירים עכשיו במכון להסרת שיער בלייזר. השרירים של הצבר לא מגינים עלינו עוד. להיפך: בתודעתנו, אלה הפכו לשריריו של הגבר המכה. הנשק שנושא הצבר אינו גאוות האומה; זהו נשק שמשמש לחיסול משפחתו. לא שמקרים כאלה לא התרחשו בעבר, אבל בעבר הם קיבלו את היחס הראוי להם: שלוש פיסקאות בעמוד שלוש, כיאה למעשי קִנאה וטירוף חריגים. היום דוחפים לנו אותם בפרצוף - בעמוד הראשי, בפתח המהדורה, שוב ושוב ושוב, עד שאנו משתכנעים שזוהי המלחמה האמיתית וזוהי הפוליטיקה האמיתית. עד שנמאס לנו מעצמנו, עד שאנו חושדים בשכנינו ובחברינו, עד שאיננו רוצים עוד את דודו ואת יוני "האלימים" ומעדיפים על פניהם את גל אוחובסקי, אביב גפן ושאר גברים ש"מתחברים לצד הנשי שלהם".

צריך לומר זאת: לגברים של פעם היו הרבה מאוד חסרונות. אבל הם היו גברים, וברגע האמת, זה מה שקובע את עתידה של אומה להישרדות או לכליה. המלחמה האמיתית של דור הפלמ"ח וההמחתרות לא הייתה המלחמה בערבים או באנגלים, אלא המלחמה ביהודי הנעבעך. הייתה אז אמירה כזו, שהקרב הגדול של כל מ"כ בצנחנים הוא הקרב נגד היידישע מאמע. במשך כמה דורות, הצבר ניצח. אבל היידישע מאמע קיבלה תגבורת מחו"ל, בדמות התנועה הפמינו-מרקסיסטית, והורידה את הצבר על ברכיו.

המשפט המתנהל בימים אלה בין אילנה דיין לבין סרן ר' הוא סמלי מבחינה זו. מי וידא הריגה במי – ר' בנערה הערבית או דיין בר' הדרוזי? מבחינתי, דיין היא נציגה מובהקת של האליטה בדור הפוסט-צברי, אליטה אלימה משהו, המונהגת על-ידי נשות תקשורת נטולות עכבות, בעלות אגרסיביות לאו דווקא נשית במיוחד. לנשים האלה יש כלי קטלני ביד: סוג של מיש-מש כאילו-אידיאולוגי, קוקטייל של כאילו-סטטיסטיקות, סיסמאות נבובות וכישרון גדול בשליטה, מניפולציה וצנזורה תקשורתית. כשכל זה נמצא על מצע של אמביציה משותפת – זוהי חרב של ממש, אשר נעשה בה שימוש יעיל זה כחצי יובל שנים.

באחת העונות הראשונות של תוכנית הטלוויזיה "עובדה", אירחה דיין מרואיינת ישראלית שהודיעה כי היא יורדת מהארץ יחד עם בעלה. "הציונות? מתה. מ-ת-ה", אמרה הישראלית. עיתונאי מהדור של פעם לא היה נותן במה לאמירה כזו, אבל עבור דיין וחברותיה – ודיין עוד נחשבת לפרו-צה"לית שביניהן – הציונות היא האליטה של פעם: הגברים, הגנרלים, בוגרי הסיירת. והגברים של פעם הם-הם האויב.