הסיסמה האהובה על מועמדים לראשות הרשויות המקומיות היא "להחזיר את העיר לתושבים". לפעמים משתמשים בה בדיוק כך, לפעמים בגירסה קצת שונה, אבל העיקרון זהה: תבחרו בי וכך אתם תנהלו את ענייניכם.
לי יש בקשה הרבה יותר צנועה: תחזירו לי את המדרכה. אני לא רוצה לנהל את כל תל אביב ואפילו לא את הרחוב שלי; למען האמת, גם בוועד הבית אני לא חבר. אבל אני כן רוצה שאוכל ללכת עם ילדי יותר מ-100 מטר על מדרכות העיר.
המדרכות בתל אביב הן כיום הכל, פרט למשטח המיועד להולכי רגל. למעשה, הולכי הרגל נמצאים בעדיפות השישית בשימוש בהן. והנה הדירוג המלא:
1. פחי אשפה ומיכלי מיחזור.
2. צואת כלבים.
3. אופנועים ואופניים בנסיעה ובחניה.
4. כסאות של בתי קפה.
5. מכוניות חונות.
6. הולכי רגל.
נניח בצד את העובדה שהמדרכות בתל אביב עקומות ומסוכנות, כאילו נבנו על גבי הרים מסולעים ולא על גבי החול של מישור החוף. נניח בצד את העובדה שאי אפשר למצוא כמה עשרות מטרים של מרצפות זהות (בצומת של אבן גבירול ובלוך יש, אחרי השיפוץ, לא פחות מחמישה סוגים של ריצוף). נניח בצד את העובדה שדי בחמש דקות של גשם כדי להציף אותן ואת הכבישים. אבל לפחות שישמשו כמדרכות!
כל המועמדים לראשות עיריית תל אביב מבטיחים לי גדולות ונצורות, הרים וגבעות. אחד מבטיח חנינה לעברייני חניה. אחר אומר שאצלו לא יהיה זיהום אוויר. השלישי מצהיר שימשוך לתל אביב עוד צעירים. מתחרה נוסף מדבר על שמירת השבת. אבל אף אחד לא מבטיח לי שאוכל ללכת ברחובות העיר.
ולמה הם לא מבטיחים? משום שלא איכפת להם. משום שקשה לדעת מתי לאחרונה הם גילו, שהליכה בתל אביב עם עגלת תינוק מסובכת יותר מאשר מסע ניווט בבה"ד 1. משום שהם נוהגים ולא הולכים, ולכן החניה היא החשובה להם.
ואולי גם משום שאיש מהם לא יוכל לקיים הבטחה כזו. המדרכות בתל אביב כבר מזמן אינן רק זוועה סניטרית אלא גם מלכודת מוות. אני רועד בכל פעם שבני בן הארבע רוצה לרוץ קצת קדימה, שמא מכונית תצא פתאום מחניה, שמא מכונית אחרת תעלה על המדרכה, שמא אופנוע יחליט כמקובל שהמדרכה היא הכביש שלו, שמא יגיח מאחור עוד רוכב אופניים.
תסתכלו קצת על המדרכה בכל רחוב תל אביבי שתבחרו, ותראו המוני אופנועים נוסעים עליה, חונים עליה, יורדים ממנה ועולים עליה. תראו רוכבי אופניים שהחליטו שהם בעצם הולכי רגל, רק על שני גלגלים. תעיפו מבט על מעברי חציה ותראו אופנועים ואופניים שמתחפשים להולכי רגל, חוצים את הכביש בנסיעה ואז חותכים למסלול הנגדי. תסתכלו רק חמש דקות ותגלו, שהמדרכה היא בעצם חלק מהכביש.
כדי לפתור את זה, צריך שייעשו שני דברים: תכנון ואכיפה. תכנון של מקומות חניה ומסלולים לרכב דו-גלגלי, אכיפה של החוק הקובע שהמדרכות מיועדות להולכי רגל בלבד. ולכן זה לא יקרה לעולם: כי תכנון ואכיפה פשוט לא קיימים אצלנו. אז אני אמשיך לפחד. כי כל עוד לא נשפך דמם של תינוקות על מדרכות העיר, לאיש לא איכפת.
