פעמים לא מעטות בתולדות ישראל היו מי שנשאו לשווא את המושג "ביטחון". בשם ה"ביטחון" הכמעט-קדוש הזה בעיני רבים מתושבי ישראל נכלאו אנשים על לא עוול בכפם; הוסתרו סודות של אישי ציבור שלא היה להם ול"ביטחון המדינה" דבר וחצי דבר; ידיעות בעלות חשיבות ציבורית מן המעלה הראשונה, שנגעו באנשי כוחות הביטחון, נמחקו על-ידי הצנזורה הצבאית ופרסומם נאסר מטעמי "כאילו ביטחון"; ועוד כהנה וכהנה מעשים שלא ייעשו "למען הביטחון".
כל אלה שנשאו את שם הביטחון לשווא לא ידעו כנראה את משמעותה האמיתית והמלאה של המלה "ביטחון". אילו טרחו לבדוק במילון היו מגלים, אולי להפתעתם, כי "ביטחון" איננו רק העיסוק בהגנה צבאית או פעולות מלחמתיות, אלא גם "כלל האמצעים הננקטים לשמירת שלומה של המדינה". ושלומה של המדינה איננו רק לחימה באויב הקם עליך להורגך פיזית, אלא גם שמירה על יכולת המדינה ואזרחיה להתקיים, כלכלית, והענקת תחושת אמון ואמונה, כי מי שמופקד על ניהול ענייני המדינה עושה את כל מה שנדרש לא רק כדי להגן אל כלל האזרחים, אלא גם כדי ש"הבטחה שלטונית" תהיה כמו מלה בסלע, ושהתחייבות ממשלתית תהיה ודאית, טובה ובעלת ערך כמו השמש הזורחת בבוקר.
למרבה הצער מסתבר, דווקא בימים הקשים האלה המכלים את כוחה של המדינה, כי מערכת הביטחון וגם רשויות ממשלתיות אחרות, אינן מבינות כי הפרת אמון שרירותית וחד-צדדית בינן לבין האזרח, היא הפגיעה החמורה ביותר האפשרית בשלטון החוק וביכולת הקיום של כלכלת ישראל.
כל אחד מאיתנו יודע מה עתיד לקרות לו אם אין הוא ממלא את מחויבויותיו העסקיות ו/או החוקיות. מי שאינו משלם במועד את מס ההכנסה או את תשלומי המע"מ והביטוח הלאומי, כקבוע בחוק, צפוי לעיקול רכושו, לקנסות ואף למאסר ר"ל; מי שאינו משלם את הארנונה, אף בשעה שעסקיו קורסים והכנסותיו שואפות לאפס, צפוי לקנסות הולכים וגואים ואף לעיקול רכושו; מי שאינו משלם קנס על חניה עלול לגלות כי החוב הקטן תופח לממדים מפחידים, ואף עלול למצוא, להפתעתו, כי רישיונו נשלל; דוגמאות לא חסרות.
אך לא זה המצב כאשר מדובר ברשויות המדינה ובמשרדי הממשלה. אלה יכולים להתעלם מהחוק, לא לקיים התחייבויות חוזיות, כתובות וחתומות, לא לעמוד בלוחות הזמנים המחייבים של התשלומים, לקבל סחורה ששווה כסף טוב ורב ולא לשלם תמורתה, לא במועד הקבוע בחוזה ולא בכל מועד אחר. והטיעון על הפרת המחויבות פשוט, בוטה וגס, חד וחלק: אין לי.
דוגמא רעה להתנהגות שרירותית, בלתי חוקית, שוברת אמון בין האזרח לשלטון, עלתה בימים אלה על סדר היום הציבורי כאשר הודיעו ראשי מערכת הביטחון, כי אין הם מתכוונים לשלם את חובותיהם לספקים בהיקף של כמעט 2 מיליארד ש"ח. הודעה אומללה זו של מערכת הביטחון, חמורה ככל שתהיה לכלכלת ישראל, היא רק דוגמה אחת, בולטת, בשל היקפה הכספי הגדול. אבל מערכת הביטחון לא לבד. גם גורמים ממשלתיים אחרים חייבים ולא משלמים. בכינוס חירום של ראשי לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים התגלה, כי חובותיה של מע"צ למיגזר העסקי, בעיקר לחברות בנייה ולקבלנים, מגיעים להיקף של 350 מיליון ש"ח, מערכת הבריאות חייבת לספקיה 300 מיליון ש"ח, ודוגמאות נוספות לא חסרות.
הפסקת התשלומים החד צדדית יוצרת תגובת שרשרת שעוצמת השפעתה על ערעור המשק ומוסר התשלומים בו, לא פחותה מזו של פצצת אטום. מי שאינו מקבל במועד את התשלומים על השירותים שהגיש, על הסחורות שסיפק, על המבנים שבנה, אינו יכול לעמוד בהתחייבויותיו כלפי הספקים של חומרי הגלם, אינו מסוגל לשלם את תשלומי המע"מ ומס ההכנסה, אינו יכול לשלם במועד את משכורות עובדיו, ונאלץ - שלא בטובתו - לבקש עוד ועוד אשראי יקר מן המערכת הבנקאית, עד לאותו רגע שהאשראי נחסם בהיעדר אמון בנקאי ביכולת ההחזר, והעסק מגיע אל סף פשיטת רגל.
בעקבות פשיטת הרגל - נזרקים אלפי עובדים אל שוק האבטלה. וכשאין למפוטרים אלה משכורת הם גם לא משלמים מסים. התוצאה: למדינה חסר יותר ויותר כסף למימון פעולותיה השוטפות וליכולתה להחזיר חובותיה בשווקים הפיננסיים הבינלאומיים.
וישאל השואל: מדוע לא יתבעו הספקים את המדינה על הפרת חוזה ו/או על הנזקים שנגרמו להם, בעקבות הפסקת תשלומי המדינה ואי כיבוד חוזים חתומים?. התשובה לכך פשוטה ויש לה שני פנים. הפן האחד: ניהול משפטים נמשך זמן רב ועולה ממון ואין הוא יכול לפתור את המצוקה הכלכלית-קיומית המיידית.
הפן השני: מערכות המימשל - ביטחון, בריאות, עבודות ציבוריות, תשתיות ועוד - הן הספקים הגדולים ביותר במשק, ולעתים ספקים בלעדיים. ומי ירצה להיקלע למאבק משפטי קשה עם ספק בלעדי, שתוצאותיו עלולות להיות חסימת המסלול להתקשרויות עתידיות.
שלטון המנחית על ראשי אזרחיו הודעה חסרת אחריות הקובעת, ללא בושה, כי אין בכוונתו לכבד את מחויבויותיו והבטחותיו, סופו שמאבד את אמון הציבור. רק אם יעז הציבור לצאת למלחמת חורמה ברשויות השלטון שאינן מכבדות חוזים, ביודעין ובכוונה תחילה; רק אם יתבע לדין לא רק את הרשויות המפרות את החוק, אלא גם אישית את העומדים בראש הרשויות האלה, כדי שיתנו אישית את הדין על מעשיהם, אם בקנסות כבדים או בפיטורים מן המשרות המכובדות - רק אז אולי יגלו פקידי הציבור והמנכ"לים הנבחרים או ממונים בידי פוליטיקאים, את אותה מידת אחריות הנדרשת משליחי ציבור, האמורים לדאוג לטובת הכלל, לרווחתו, ליכולת קיומו, ולביטחונו, לפני שהם דואגים, קודם כל ולפני הכל, לתנאים מפליגים לעצמם.
