מעשה באדם שהיו לו שני בנים, האחד שקט והאחר פרוע. יום אחד נכנס הבן הפרוע בבכי אל אביו והתלונן שאחיו היכה אותו. חשב האב לרגע - וסטר לבן הפרוע. הלה פרץ בצעקות: "הכיצד?! אחי מכה אותי ואתה מעניש אותי במקום אותו?!" השיב לו אביו: "אם אחיך השקט והמנומס הגיע למצב בו היכה אותך - כנראה עברת כל גבול ולכן אתה הוא שצריך להיענש".
סיפור זה סיפר ר' יצחק מוולוז'ין כמשל להסברת המילים "מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונִכְרַתָּ לעולם", שאומר הנביא עובדיה לעשו בהפטרה שנקרא בשבוע הבא. אם יעקב, איש תם יושב אוהלים, מגיע למצב בו עליו לחמוס את עשו, איש יודע ציד, איש שדה - סימן שֶכָּלו כל הקיצים בהתנהגותו של עשו, ולכן הוא שייענש.
לא התבלבלנו בפרשה ואיננו מדברים בשבוע של פרשת "ויצא" על פרשת "וישלח", אך יש קו משותף בולט בין שתי הפרשות והוא מתחיל בפרשתנו הנוכחית. זהו הקו של יחסי יעקב עם הגויים.
כאשר התורה מתארת את יעקב כ"איש תם" מסביר רש"י, שמי שאינו יודע לרמות הוא שנקרא "תם". בלשון התורה, המילים "תם" ו"תמים" אינן לשון גנאי אלא להיפך - לשון שבח. ודאי שמי שאינו יודע לרמות הוא בעל אופי חיובי. וכאשר התורה אומרת "תמים תהיה עם ה' אלקיך", כוונתה היא: שלם תהיה עם ה' אלקיך (כמו שעל קורבנות נאמר שהם חייבים להיות תמימים - נטולי מומים). הקשר בין הדברים בולט: מי שאינו מרמה, מי שאינו מתחכם - הוא זה שיכול לעבוד את ה' בשלמות.
הבעיה היא, שלעיתים התמימות אינה עובדת. היא אינה עובדת כאשר מול התם/התמים ניצב רמאי מתוחכם, המבקש לנצל לרעה את יושרו. במקרים כאלו, אין לתם ברירה אלא להתחכם אף הוא. "עם נבל תִתָבָר" אומר דוד בשירתו, ואמנם מכוון לה' - אך גם נותן רמז להתנהגות אנושית.
יעקב עובר מסלול ארוך בטרם הוא לומד כיצד עליו להתנהג עם רמאים כאלו. את השיעור הראשון הוא מקבל מרבקה "בת בתואל הארמי אחות לבן הארמי", כפי שמדגישה התורה ורש"י מסביר: בתו של רמאי, אחותו של רמאי ויוצאת עיר של רמאים - ולמרות זאת היא צדקת. אך כאשר נדמה לרבקה שיצחק עומד לבצע טעות בעלת השלכות היסטוריות מרחיקות לכת ולהעניק לעשו את ברכת אברהם - היא שולפת מזכרונה כמה טכניקות של רמאות ושולחת את יעקב לגנוב את הברכה. בשבוע שעבר עמדנו על טעותה של רבקה, אך לעניינו כאן חשוב לציין רק זאת: יעקב מבצע את הרמייה - כמי שכפאו שד, בחוסר רצון מובהק - אך לומד לראשונה שלפעמים אין דרך אחרת.
כאשר מגיע יעקב לביתו של לבן, יש לו עסק עם רמאי מן השורה הראשונה, תאב בצע שיעשה הכל משיקולים כספיים. ליעקב נדרשות 14 שנים עד שהוא לומד כיצד מטפלים ברמאי כזה: בנשקו שלו. כאשר לבן נותן ליעקב את לאה במקום את רחל, הוא מתרץ זאת בכך ש"לא ייעשה כן במקומנו, לתת הצעירה לפני הבכירה". יעקב מתגורר בחרן כבר שבע שנים והוא ודאי מודע למנהגי המקום, אך לא עולה על דעתו שלבן יפר את הבטחתו. בעצם, יעקב אפילו לא שם לב לכך שלבן לא הבטיח לו את רחל. שכן כאשר יעקב מבקש את רחל, לבן עונה בכלליות: "טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר" - עקרונית בסדר, ותו לא.
לעומת זאת, שבע שנים מאוחר יותר, יעקב כבר הרבה יותר מוכן להתמודדות. אחרי 14 שנים אצל לבן, יעקב מבקש לחזור לביתו. אך לבן מודע היטב לכך ששהותו של יעקב משחקת לטובתו ולכן מציע לו לכאורה צ'ק פתוח: "נָקְבָה שכרך עלי ואתנה". יעקב מבקש את כל הכבשים יוצאות הדופן ולבן מסכים - אך מיד מסלק אותן מן העדרים כדי שלא יתרבו חלילה. מה עושה יעקב? את ההנדסה הגנטית הראשונה בהיסטוריה: מקלף מקלות, מציג אותם ליד המים וגורם לכבשים המיוחמות ללדת טלאים בדמות אותם מקלות.
אך עדיין אין זה סוף השיעור. שש שנים מאוחר יותר (וכאן אנו עוברים לפרשת "וישלח") מתמודד יעקב מול האיום של עשו ההולך לקראתו ועימו 400 איש - לא משמר כבוד אלא גדוד ערוך לקרב. וכיצד הוא עושה זאת? שולח לעשו מתנה, מתכונן למלחמה ומתפלל. פרשה זו הפכה להדרכה האולטימטיבית ביחסי יהודים-גויים. ר' יהודה הנשיא היה קורא אותה לפני שהיה נפגש עם הקיסר, ובתפוצות ישראל נהגו לקרותה מדי מוצאי שבת, לפני היציאה לעולם החול של המפגש עם הגויים.
נראה שיש לצרף לאותה פרשה של דורון, תפילה ומלחמה גם את פרשת הרמייה של יעקב בנושא הכבשים. לפעמים אכן אין ברירה. כאשר הגוי מנצל לרעה את כוחו העודף, את נסיונו, את שליטתו בשטח, את הידע שצבר - על היהודי להשיב לו באותה מטבע. אם הבן הפרחח מכה שוב ושוב את הבן המנומס, צריך האחרון לדעת מתי מגיע הזמן להחזיר מנה אחת אפיים.
מצד שני, אסור ליהודי לשכוח את טבעו ואת יסודות התנהגותו. המוסר הבסיסי של תורת ישראל הוא צדק ומשפט, חסד ואמת, תפילה ורינה. כאשר יעקב - אותו יעקב שיודע לרמות ולהילחם - מעניק ליוסף את שכם, הוא אומר לו: "ואני נתתי לך שְכם אַחַד על אחֶיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובְקַשתי". מתרגם אונקלוס: בחרבי ובקשתי - בתפילותי ובבקשותי. זהו כלי הנשק האמיתי של עם ישראל.
מובן שאין סומכים על הנס. התפילה בפני עצמה אינה מצילה מפני אויב חמוש. הבקשה אין די בה כדי להתגבר על עורמת שונאי ישראל. אך יש לזכור, כי כאשר יוצאים לקרב וכאשר מתמודדים מול מזימות - יש לבקש את סיועו של הקדוש ברוך הוא, אשר הוא הוא המפתח האמיתי להצלחה ולניצחון.
