הטור הזה מתכוון לצאת לחופשה. כך וכך שנים הוא מתפרסם מדי שבוע בקביעות, וככל הנראה צבר לו קוראים נאמנים המצפים לפרסומו מדי שבוע, ואם לא יתפרסם המאמר, אולי יתאכזבו. אבל הם יוכלו להתנחם בלפחות חמישה מאמרים שפורסמו ברשת בשנים קודמות. כדי למצוא אותם, די אם יקלידו בגוגל את שם הכותב ושם פרשת השבוע, 'וישלח'. לכאורה, חופשה היא צורך הנובע מעייפות החומר, צריכים להתרענן, לחדש כוחות. אבל האמת היא שזה נובע גם מההכרח לקחת פסק זמן להתבוננות והתחדשות רוחנית. אחרי הכל, ברובד הגלוי, החיים הגשמיים, הארציים, תופסים חלק נכבד מחיינו; את רוב הזמן אנחנו מקדישים להם. אבל המשימה שלנו בעולם הזה היא לחבר את הגשמיות עם הרוחניות ובעיקר להגביר את הרוחניות על הארציות. על כן, מדי פעם עלינו לקחת פסק זמן לבחינה עצמית; להתבונן במצבנו ולבחון אם אכן אנחנו חותרים אל היעד של הגברת הרוחניות או שמא נסחפים עם הזרם החומרני.

בהשגחה פרטית, החופשה מתחילה למחרת פרשת השבוע וַיֵּצֵא ונמשכת לאורך השבוע של פרשת וישלח. הוא אשר אמרנו, יוצאים לחופשה כדי לבחון האם עושים את השליחות. והשליחות רמוזה, או שמא אמורה במפורש בפסוקים הראשונים של פרשת השבוע (בראשית מ"ח): [י] וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. [יא] וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. [יב] וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. הגורם הישיר להליכת יעקב לחרן הוא הסכסוך עם עשו אחיו על הברכות שכביכול גנב ממנו, ומזימתו של עשו להרגו בשל כך, ככתוב בסוף הפרשה הקודמת. לשם מה מדגישה התורה שהוא יצא מִבְּאֵר שָׁבַע? העיקר שהוא הולך לחרן במצוות אביו, מה זה משנה מהיכן יצא?

חז"ל למדים מכאן שיעקב היה מוטרד שמא יתבקש לחדש את השבועה שנשבע אברהם לאבימלך. יעקב ידע שכתוצאה מאותה שבועה של סבו, נגזר עיכוב של שבעה דורות בירושת הארץ על-ידי בני אברהם, והוא חשש שחידוש השבועה על ידו יגרום עיכוב לעוד שבעה דורות. לכן העדיף להתרחק מארץ ישראל ובלבד שלא יבוא לידי ניסיון בעניין הזה. הוא העדיף לצאת מן הארץ ובלבד שלא לחתום על הסכם שלום עם השכנים. כמובן, הגלות הפיזית שלו - אין פירושה פרידה רוחנית מן הארץ חלילה. אלא העובדה היא שהמציאות מחייבת, לכאורה, להתפשר עם שכנים הדורשים לנחול את הארץ, ויעקב מסרב להכיר במציאות הזאת. הוא חי לו במימד הרוחני, מימד שבו המושג 'פשרה עם המציאות הגשמית' אינו מוכר כלל, ומעדיף להישאר שם עד שיצבור מספיק כח כדי להתמודד ולנצח במאבק על הארץ.

השאלה היא איך ניתן לשמור על הקשר הרוחני עם הארץ, בעודו בחרן - מקום נמוך מאוד מבחינה רוחנית. זה אפשרי אך ורק מתוך שמירה קנאית על מדרגתו הרוחנית האישית, מה שמחייב התקדמות רוחנית מתמדת שלו. יעקב מחליט לעמוד בכך ואת ההחלטה שלו הוא מבטא בפעולה סמלית: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. דיברנו בעבר על פירושו של רש"י לפסוק זה - שאת גדר האבנים הוא בונה להגן על ראשו מפני חיות רעות. הסברנו כי החיות הרעות זו החיוּת שברעיונות הרעים, ויעקב מבצע בכך פעולה סמלית של הפיכת ראשו לראש אבן; כזה שלא מוכן לקלוט שום רעיון מהרעיונות המנחים את הסביבה החברתית בה הוא חי. מנותק מהמציאות, כבר אמרנו? אבל זה עדיין לא מספיק; ראש אבן אומנם לא יקלוט דברים שליליים, אבל גם לא יתחדש, לא יתעלה ברוחניות. הוא עלול לדרוך במקום, ולא זו הדרך בה יצליח לעשות את השליחות.

את הפתרון לשאלה זו, את הדרך להתעלות מתמדת, מקבל יעקב במסר שמימי: וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. סֻלָּם זה אותיות סמל והחלום הזה סמלי מאוד. ההדגשה הזאת שהסֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה כאשר לכאורה זה מיותר, כי היכן יהיה מוצב? המלה אַרְצָה באה לרמז שזו תכלית השליחות, להפוך את הארץ, את הרבדים התחתונים ביותר, לתחנת יציאה עבור מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים. צריכים לחתור כלפי מעלה, הַשָּׁמָיְמָה, אבל לא כדי להישאר שם, אלא כדי להוריד משם את אותם אורות עליונים שיחוללו את המהפכה בעולם הזה השפל. חז"ל אומרים לנו שהסולם הזה רומז לתפילה. בעת התפילה, אומרים חז"ל, צריך להיות 'לבו למעלה ועיניו למטה'. לבו למעלה - להתעלות. עיניו למטה - להמשיך (להוריד) את ההתעלות הזאת עד אל המציאות הארצית.

שם אלוקים ושם ה'

כאמור, מצד עצמו יעקב נוטה להישאר מנותק מן המציאות הארצית, הוא נוטה להסתפק בהשפעה על המציאות מלמעלה, בלי לנסות לשלוט שליטה ישירה בארציות. הוא מעוניין להישאר מחובר לפנימיות ולא מעניין אותו לשלוט בחיצוניות המציאות. על כן הוא אינו עולה בסולם כמו המלאכים שעולים ויורדים. הוא פוחד שמא ייאלץ לרדת ממדרגתו, כמו אותם מלאכים, ובכך הוא מחמיץ הזדמנות לקנות שליטה מוחלטת על חיצוניות המציאות כבר באותו שלב. כתוצאה מכך, נאלצים אנחנו, בני יעקב לחיות שנים ארוכות בגלות, שתכליתה היא תיקון אותה מציאות עולמית עגומה. [יג] וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹקֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. [יד] וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. [טו] וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.

מי שעלו וירדו בסולם, היו מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, כוחות הטבע. יעקב אינו מעוניין לחלוק עמם בעולם הטבע; הוא רוצה להישאר מחובר לפנימיות ההוויה, לשם ה'. ובחלומו ה' אכן נִצָּב עָלָיו, אבל כל ההבטחות שהוא מבטיח לו הן לכאורה בגשמיות, במציאות העולם הזה. גם הברכות שקיבל יעקב מיצחק אביו בפרשה הקודמת, פרשת תולדות, התייחסו לענייני העולם הזה, אבל יעקב עדיין מחזיק בדעה שהעולם הזה שייך לעשיו; הוא מתעניין בעולם הבא, ברוחניות הצרופה. הוא חש שביכולתו להשפיע על העולם מלמעלה, בלא להיות מעורב ישירות במציאות הגשמית. עשו החזיק באותה דעה, שהעולם הזה שייך לו, בעוד ליעקב שייך העולם הבא. מכאן כעסו הגדול על יעקב ש"לקח ממנו את הברכות" שהתייחסו לענייני העולם הזה, לכאורה.

אבל מסתבר שזו טעות; על יעקב מוטלת המשימה לתקן את העולם הזה, ולצורך כך עליו לחיות ולפעול בעולם הגשמי והחומרי, ולהשכין בתוכו את אותה מדרגת אלוקות שהוא מחובר אליה. ואת זה הוא מבין לאחר שה' מתגלה אליו בחלום ומבטיח לו: (...) הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. (...) וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה (...). הדברים האלה שנאמרו ליעקב בחלום, פקחו את עיניו לראות נכוחה את תפקידו. הוא נרגש מאד מן המחזה שראה ומן הדברים ששמע בחלומו: [טז] וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. [יז] וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹקִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.

יעקב אינו מסתפק בחוויה המרגשת שחווה; הוא מבין היטב את המסרים שקיבל בחלומו ומסיק את המסקנות: [יח] וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ. [יט] וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל; וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר, לָרִאשֹׁנָה. שמה של העיר היה לוּז, בלשון הקודש פירושה הוא 'תמצית', הגרעין הראשוני. יעקב קורא לה בֵּית-אֵל, כי כאן הוא למד שהגרעין הראשוני הוא המודעות ש'הכל זה ה". בהצבת המצבה, יעקב נוקט פעולה של פולחן לה' שהתגלה אליו, וכעת הוא פונה להתפלל: [כ] וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. [כא] וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה ה' לִי, לֵאלֹקִים. [כב] וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹקִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

אמרנו קודם שיעקב אינו מעוניין בטבע הנשלט בשם אלוקים, אלא מעדיף להיות מחובר לשם הוי-ה שהוא מעל הטבע ומהווה אותו. כעת, לאחר שהפנים את המסרים שקיבל בחלומו, הוא נושא תפילה שיִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי, ותפילתו היא על עניינים שהם בטבע העולם, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. הוא כבר מבין שגם זה עניין, שכל עוד נמצאים בעולם הזה, נשמה בגוף - אין להתעלם מן הגשמיות ולהסתפק בחיים הרוחניים. מצד שני, קיימת הסכנה של היסחפות אחר הגשמיות, אחר טבע העולם הכפוף לשם אלוקים, עד כדי הזנחת הרוחניות המתגלה בשם הוי-ה חלילה. יעקב מודע לכך, ומחליט שבכל מצב וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים.

אבל בכך לא די, כי זו רק מודעות והיא עלולה להישאר אצלו בנפש בלא לפעול בעולם. ויעקב כבר מבין שהמשימה היא לחבר בין הרוחניות לגשמיות, להעלות את הגשמיות למדרגת הרוחניות, לא רק בנפשו אלא בעולם כולו, על כן הוא מתחייב: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹקִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. בכך הוא נוקט פעולה מעשית לקדש את ענייני העולם הזה; המעשר שמוקדש לה' - מעלה לקדושה את תשע העשיריות שנותרו, וזו התכלית.