מדינת ישראל: דמוקרטיה או תיאוקרטיה

שבוע לפני החתונה המיועדת עם בן זוגה אמרה לי מורתו לאנגלית של בני, "דיווחו לי מהרבנות שאני 'חללה' ולא יכולה להינשא משום שהוא כהן. עכשיו, אחרי שכבר שילמתי עבור אולם האירועים, בחרנו את הקייטרינג ושלחנו הזמנות לחברים, השמחה הפכה ליגון. מה זה בכלל 'חללה'?", שאלה. "חללה" השבתי, "הוא סטאטוס דתי לפיו אישה יהודייה כשרה שנישאה לפסול חיתון, כמו כהן הנישא לגרושה, ובמקרה שלך אמך נישאה לגבר שאינו יהודי, נידונים הילדים כ'חללים'".

כנסת ישראל קבעה שדיני אישות יתבססו על ההלכה, כלומר, על-פי משטר תיאוקרטי. הכלאיים בין דמוקרטיה ותיאוקרטיה בישראל הוא ירושה מהעבר היהודי שחבר להווה הישראלי. כנסת ישראל לא השכילה ליישם מה שברור לכל מדינאי שפוי, כי אין לערבב מין בשאינו מינו - אין למדינה שתפקידה לדאוג לאושרו של האזרח כאן "בעולם הזה", להכיל חוקים הדואגים לחיי העולם הבא שלו.

ציות האזרחים לתביעת "אלוהים" על חשבון אושרו וחירותו של האזרח, ללא התחשבות בעקרון השוויון וחירות האדם, הוא השלטון התיאוקרטי הראוי על-פי מנהיגי הדת.

דמוקרטיה, לעומת זאת, היא התכנסות של קבוצת אנשים הרוצה לחיות יחדיו על-פי עקרון "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך" - זהו עיקרון השוויון!! ובקום עשה "ואהבת לרעך כמוך" - זהו העיקרון לפיו על האדם להגן על זכות זולתו כפי שהיה מצפה שיגנו על זכויותיו שלו. זוהי משמעותה של ברית הדמוקרטיה בין האנשים, על רגל אחת.

ברית זו פעמים כתובה ומנוסחת בחוקת המדינה, ופעמים שאינה במשתמע אלא במכללא; מעצם הברית בין האנשים הרוצים לחיות על-פי אמות מידה דמוקרטיות; חירות האדם, זכות הביטחון ועיקרון השוויון.

על-פי ההנחה דלעיל, מדינת ישראל מפרה ברגל גסה עקרון זה ולמעשה נוהגת בערבובייה של נורמות וחוקים דמוקרטיים ותיאוקרטיים. אחד הנושאים המבטאים זאת ביתר שאת הוא התכחשות המדינה להגדרת הלאום המשותף של האזרחים - הלאום הישראלי. אך נניח רגע לתמיהה רבתי זו ונעסוק בזוטות. עצם קיומו של מוסד הרבנות וחוקי דת המנוגדים לחירויות האזרח; טקס חליצה לאלמנה ללא ילדים, איסור להינשא בין יהודי לשאינה יהודייה, איסור גידול חזירים לצרכים כלכליים וכהנה רבות, מבטאות היטב את בזיון האזרח הישראלי בידי בית המחוקקים עצמו, המפר את הברית היסודית בחברה הישראלית. והחמור מכל, דיני הגירה בישראל (חוק השבות) הם על-פי אמות מידה תיאוקרטיים.

אחת הבעיות המרכזיות בלשון החוק הוא פרשנותו על-ידי המוסמך לפרשו (השופט). על אחת כמה וכמה כאשר החוק מנוסח כמשתמע לפנים רבות, מתוך מודעות ברורה שתהיה לו פנים רבות. כך הוא צמד המילים "יהודית דמוקרטית". המחוקק הישראלי, מחמת מורא להתמודד עם המתח דת-ומדינה, יהדות וישראליות התפתל כדי להשביע את הניצים.

כבר בניסוחה של מגילת העצמאות התגלעה מחלוקת בין מייסדיה, החילונים והדתיים, האם להזכיר את אלוהים במגילת העצמאות. לאחר דיונים והתנצחויות התפשרו במונח "צור ישראל", במגמה למנוע פילוג בתוך העם. כך, בלוליינות לשונית, הגיעו לפשרה; הקורא הדתי יפרש את "צור ישראל" לאלוהים, והקורא החילוני יפרשו לחוסן החברתי של העם היהודי. אנומליה זו בהגדרת מדינת היהודים כמדינה יהודית משמש כחומר נפץ בין חילונים לדתיים.

העולה מדבריי, שמדינת ישראל גופה - שמתעלמת מהלאום הישראלי המאחד את אזרחיה - עוברת על חוקי הדמוקרטיה והיא נפסלת, הלכה למעשה, כמדינה דמוקרטית. ומה לנו כי נלין על מפלגות התובעות שלטון תיאוקרטי ורומסות את הדמוקרטיה ברגל גסה. חוק המפלגות בעניין זה ברור: "לא תירשם מפלגה אם יש במטרה ממטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, אחת מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית..." (פרק א', תיקון מס' 13).