|
|
מדווחים למשגרים [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
חוליית גראד בעזה המציבה את כן השילוח, מצדדת את הטיל לכיוון ישראל ומשגרת אותו בעיוורון מוחלט למטרה רחוקה הנמצאת בטווח של 40 ק"מ, אין לה כל מושג אם פגעה במטרה או שמא החטיאה אותה. לרשותה של חוליית חמאס שכזאת אין קציני טיווח ארטילרי, שלא לדבר שהם חסרי מזל"טים, מסוקים, ואמצעי צילום, כדי לדווח לחוליה האם אכן הצליחו לפגוע במטרה.
אולם למרות שהם חסרי אמצעים טכניים מתוחכמים שכאלה, הרי שעומדים לרשותם עשרות מתנדבים ישראלים, הפזורים בטווחים שונים בישובי עוטף עזה, המדווחים להם משם בזמן אמת, אם אכן פגעו במטרה או אם חלילה החטיאוה. המתנדבים האלה הם אמצעי התקשורת האלקטרונית שלנו, שבשל תאוות הרייטינג, מתחרים אחד בשני מי יטיב לדווח באופן מיידי היכן התפוצץ הגראד.
כך שחוליית גראד חמאסית שכזאת, המשלחת טיל בשעה 10:00 לכיוון באר שבע, ומפעילה בו-זמנית טרנזיסטור המכוון לגל"צ למשל, יודעת כבר בשעה 10:02 (בתוך דקותיים בלבד) מהכתב החרוץ לובש מדי צה"ל העומד לרשותה, היכן פגע הטיל. אם הוא מדווח שהטיל פגע למשל בגן ילדים בבאר שבע, לא נותר לה אלא לשגר טיל נוסף בדיוק לאותו כיוון ובאותו צידוד.
חולייה אחרת המשגרת טיל בטווח של 30 ק"מ, המעדיפה להאזין לרשת ב', תקבל דיווח מיידי דומה, האם הטיל שלה פגע במרכז אשקלון או שמא החטיאו את המטרה והוא התפוצץ בשטח פתוח ולא גרם כל נזק.
אותם כתבים ישראלים לא מסתפקים בטיווח ארטילרי בלבד, הם מוסיפים גם מידע מודיעיני מגוון כמו היכן עדיין לא הספיקו להתקין אמצעי התרעה אלקטרונים, היכן חסרים מקלטים וממ"דים, ואם אכן קיימים ממ"דים שכאלה, האם לכולם יש גם מפתחות.
אותם משגרי קסאמים יודעים בדיוק, כשהם צופים בשידורים האין סופיים של החדשות בטלוויזיה הישראלית, האם הטילים שלהם עושים את מלאכתם כראוי ומצליחים להתיש ולהפחיד את הישראלים. כמו למשל הכתבה המצולמת מקיבוץ כפר עזה, שם דיווח מזכיר הקיבוץ למצלמות, כי מתוך 800 חברי הקבוץ נותרו במקום 100 בלבד.
וכך, ברוב איוולתנו, כאילו לא למדנו דבר ממלחמת לבנון השנייה ובעיניים עצומות לרווחה, אנחנו ממשיכים לשרת את האויב.
אם אמצעי התקשורת שלנו אינם מבינים את גודל הנזק שהם גורמים, היכן היא הצנזורה הצבאית בזמן מלחמה? היכן המוח היהודי? מה קרה לנו? האם איבדנו את אינסטינקט הקיום שלנו?
