השבוע אנחנו מסיימים את קריאת ספר בראשית המכונה ספר הישר, משום שהוא עוסק במעשי אבותינו הישרים, וכיאה לספר שמגמתו היא חינוכית במובהק - הוא מסתיים במסרים חינוכיים חדים ביותר, ותמיד אקטואליים. אנחנו נתרכז בשנים עשר הפסוקים האחרונים של פרשת השבוע ושל הספר כולו, וננסה למצוא את המסר עבורנו, אנחנו שחיים בעשור הראשון של המילניום השלישי - בעיצומה של מלחמת דמים על ההסדר המדיני הבא, כדבריה של שרת חוּצֵנוּ. אחרי שחי שבע עשרה שנה במצרים, יעקב אבינו מת ונקבר במערת המכפלה. בניו שבים למצרים עם כל המלווים ואחי יוסף מוטרדים (בראשית נ'): (...) וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. כל זמן שהאבא חי, כולם חוסים בצילו וזה עצמו מאלץ אחדות ביניהם; אף אחד לא ינקוט יוזמה שעלולה לגרום לאבא מורת רוח. מאחר שהלך לעולמו - לכאורה לא נותר גורם מלכד, ומזה הם חוששים.

[טז] וַיְצַוּוּ, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. [יז] כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו. על מה הוא בוכה, יוסף הצדיק? בעבר הסברנו כי פנייתם של האחים חשפה בפניו את העובדה שהם לא הפנימו את הרעיון החיוני, שהאחדות חייבת להישמר מעבר לכל מחלוקת; שמדבריהם הוא הבין שבתוך לבם מסתתר עדיין האינטרס האישי, שעלול להאפיל ולגבור על האינטרס המשפחתי, הלאומי. התברר לו שמכל התהפוכות שעברו בארבעים השנים האחרונות - החל בקנאתם בו, דרך מכירתם אותו, ועד לאיחוד המחודש וסליחתו המלאה - הם לא למדו דבר. נו, אז זו סיבה לבכות? אכן כן, בשביל יוסף אין סיבה יותר מוצדקת לבכי. כי מי שלא לומד מההיסטוריה שחווה בעצמו, נדון לחזור על שגיאות העבר שוב ושוב, והוא חושש מאוד שזה מה שהולך לקרות למשפחתו.

בכלל, יוסף נוטה לבכות חופשי והתורה מספרת בפירוש על שש פעמים לפחות. לענייננו נוגע רק הבכי שנתלווה, או היה תוצאה של מפגש בינו לבין אחיו שמכרוהו, וכאלה יש שלוש בכיות. הראשונה היא (בפרק מ"ב) כאשר האחים מדברים בנוכחותו על הגורם הפנימי, הרוחני, להאשמתם בריגול על-ידי שליט מצרים, ודרישתו מהם שיביאו את אחיהם הקטן כהוכחה לאמיתות סיפורם: [כא] וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. [כב] וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד--וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם-דָּמוֹ, הִנֵּה נִדְרָשׁ. היה מתורגמן צמוד, אז לא העלו בדעתם שיוסף מבין את דבריהם ומתרגש עד דמעות: [כד] וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ; (...). הסברנו בעבר כי כאן הוא בכה כי ראה שמתחרטים על מכירתו בגלל התוצאה הקשה, לא מתחרטים על עצם המעשה.

הפעם הבאה שיוסף בוכה (בפרק מ"ג) זה במפגש עם בנימין; [ל] וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ, לִבְכּוֹת; וַיָּבֹא הַחַדְרָה, וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. את הבכי הזה אין צורך להסביר לכאורה, והוא גם לא כל כך נוגע לענייננו. לעומת זאת הבכי הבא (בפרק מ"ה) בהחלט נוגע. זה קורה לאחר שנמצא הגביע של יוסף במטען של בנימין, והוא נדון להיות עבד לבעל הגנבה. יהודה מתווכח עם יוסף ומציע את עצמו כעבד תמורת בנימין. יהודה מבהיר כי בשום אופן לא ייתכן שבנימין יישאר במצרים, שכן עליו לשוב אל אביו. כאן יוסף נשבר, ואם עד עכשיו הוא בכה בסתר - הפעם [א] וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. [ב] וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; (...). בעבר (לפני כשנתיים) הסברנו שמלבד ההתרגשות כגורמת בכי, כאן בכיו של יוסף נובע מכך שלא יכול להתאפק יותר.

למרות האחריות שמגלה יהודה בהתעקשות שלו על חירותו של בנימין, יוסף חושש שהאחים עדיין לא הפנימו את הערך המוחלט של האחווה, והבכי האחרון שלו, זה שבו פתחנו, נובע מכך שלכאורה הוא צדק. הם חוששים מפני נקמתו על מכירתם אותו וחשש זה חושף את המסתתר בליבם, כנ"ל. אפשר להבין את האחים; הרי עד לאיחוד המחודש יוסף התעלל בהם קשות. וגם כאשר התוודע אליהם, עשה זאת בדרך שיכלה להחריף את חששותיהם: [ג] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. אולי חשבו שרק כדי לא לצער את האבא הוא נמנע מלפגוע בהם. שאלה מעניינת היא מה היה קורה אם יוסף היה מתוודע לאחיו מיד במפגש הראשון. יכול להיות שתיקון המודעות שלהם היה יעיל הרבה יותר בדרך זו.

ראיית העתיד לתיקון ההווה

אפשר להבין אנשים שלא לומדים מההיסטוריה הרחוקה; טוענים שהעובדות אינן ברורות מספיק, וחוץ מזה גם הנסיבות השתנו, אז קשה לכאורה ללמוד מהעבר הרחוק. אבל כשלא לומדים מההיסטוריה הקרובה, זו שהיו מעורבים בעשייתה, זו כבר מכה קשה, אנושה כמעט, ועל זה בוכה יוסף בפעם האחרונה שהתורה מספרת לנו על כך. יוסף מראה לאחיו את הדרך להיחלץ מהמלכוד האגואיסטי: [יט] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים, אָנִי(?). גם אם ארצה לנקום בכם, מי אומר שאצליח?! הרי את המציאות מנהל האלוקים שברא אותה, והראיה - [כ] וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; עובדה שלא הצלחתם כי אֱלֹקִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, הוא מנהל את העולם לפי התוכנית שלו, והתוכנית הייתה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב. לא רק שלא עולה בדעתי לנקום בכם, אני אפילו מתכוון לעזור לכם: [כא] וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ--אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם.

ובכן, מה המסר עבורנו? מה הקשר בין פערי המודעות שבין יוסף לאחיו, ובין המודעות שלנו בעשור הראשון של המילניום השלישי? ובכן, גם אנחנו מתעקשים שלא ללמוד מההיסטוריה של עצמנו. לכאורה, בדיוק כמו אחי יוסף, אבל בהבדל משמעותי אחד; לנו יש את הניסיון שלהם ואת ההנחיות בתורה הקדושה, מה שלהם עוד לא היה. עד לפני כמה שנים היה מקובל אצלנו, שאחת לעשור, בערך, יש כאן מלחמה. כעת יש לנו ממשלה שבמהלך שלוש שנות כהונה היא מעורבת כבר במלחמה שנייה, האם למישהו יש ספק בשאלה מה הביא אותנו למצב הזה? האם יש עדיין מי שאינו רואה את הקשר בין תהליך "השלום" של אוסלו, לבין תימרות העשן, והאש המשתוללת כעת בדרום הארץ? יש, בטוח שיש. אבל לח"מ ברור לחלוטין כי החתירה האובססיבית ל"שלום" היא שהביאה אותנו עד הלום, ואני די בטוח שאני לא היחיד שזה ברור לו.

הרי אילו למדו מההיסטוריה של עצמם, של עצמנו, היו אומרים את האמת: התהליך שהחל באוסלו נכשל כישלון חרוץ; עקירת היהודים מגוש קטיף הייתה טעות קטלנית; התברר מה שהיה ידוע מראש - שמנהיגי הפלשתינים, לא מעוניינים לחיות לצד המדינה הציונית, אלא במקומה. ועל כן אין ברירה אלא לכבוש מחדש את רצועת עזה ולשחרר את עצמנו ממורא השמסאמים והחפצים המעופפים, ואת הערבים ממורא אחיהם הרוצחים בהם ללא כל עכבות. אבל אצלנו, לא זו בלבד שלא מודים בטעויות, הם עוד ממשיכים לדבר באותה שפה שהובילה אותנו בנתיב האסוני; הם נלחמים בחמאס כדי לאפשר הסדר מדיני, וגם כדי שאותו הסדר יאפשר ליהודים לחיות, אפילו אם בעיני הערבים הם נחשבים ציונים. איזה מזל שהקב"ה מציל אותנו מהשטויות של מנהיגינו...

נראה שבסופו של דבר גם יוסף הבין שזה לא פשוט לחנך אדם להסיק את המסקנות הנכונות מההיסטוריה של עצמו. בינו לבין עצמו הוא אולי יודה בטעות וילמד, אבל להודות בטעות כאשר הוא עומד חשוף באור הזרקורים - עד כאן, יש גבול לכל תעלול. אדרבה, הוא יעשה כל מאמץ להמשיך באותו תהליך וליישם בדיוק את אותם מהלכים, גם בחבלי ארץ אחרים. ההבנה של יוסף הולידה את הפתרון, להביט קדימה. [כד] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. אתה לא רוצה להודות בטעות ולהסיק מסקנות - לא מוכרח, הנה לך דרך שתוביל אותך בטוחות, התבונן בעתיד. ובעתיד הרי תגיע הגאולה מן הגלות הנוראה; התבונן נא, האם הדרך שלך מזרזת את הגאולה או שמא מעכבת אותה חלילה?

ושמא יטעה מישהו בכוונת דבריו; שמא יחשוב מישהו שהוא רק משלם מס שפתיים לרעיון המופשט של גאולה שמימית, בעוד הוא לא באמת מאמין בזה ח"ו, ממשיך יוסף ומוריד אמונה זו לרמה של הנחיות מעשיות: [כה] וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה. שבועה זה עניין רציני. כולם ידעו שלא משחקים עם שבועות. אם מישהו נשבע או משביע את זולתו, זה רק אם הוא בטוח לגמרי שדבריו אמת. וכאן יוסף לא מבטיח לבני ישראל שבסופו של דבר תגיע הגאולה, הוא משביע שכאשר תגיע אותה גאולה - יקחו עימם את עצמותיו ממצרים. כלומר, הוא קשר את גורלו האישי, גורל מקום קבורתו, בהתאמתות חזון הגאולה.

גם לנו הבטיחו גאולה עכשיו; ולא סתם, אלא את הגאולה האמיתית והשלמה. את הסימנים שהיא כבר כאן, אנחנו רואים בהשגחה הפרטית המלווה אותנו כאשר הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות על כל צעד ושעל. חבל מאוד שאנחנו מתעקשים להמשיך בדרך המעכבת את הגאולה. ייתן ה' ונתפכח, כדי שנזכה סוף סוף להתגלות משיח בן דוד מיד ממש.