בזמן שהתותחים רעמו, קשה היה להתעלם מהישראלים (ואין הכוונה כאן לארגוני זכויות אדם הפועלים במשך כל ימות השנה) אשר מחו נגד הפעולה הצבאית בעזה. מרבית הציבור תהה מדוע הם האשימו את חיילי צה"ל בפשעי מלחמה, וזאת על אף שהייתה הסכמה גורפת לכך שהיה מדובר במלחמת אין ברירה שנכפתה עלינו?
היו אף כאלה שכעסו עליהם, כינו אותם בשמות, ניסו להשתיק אותם ועוד ועוד. מה שמעניין הוא שהם טרחו להבליט את היותם בעלי רקע צבאי מפואר (טייס, לוחם או מ"פ לשעבר). למה זה היה חשוב? מדוע דווקא הם, בעלי העבר הצבאי המפואר, הפכו להיות אבירי זכויות האדם? זהו, שהם לא! ואם נתעלם מהשימוש הציני שהם עשו בעברם הצבאי בכדי לזכות בזמן מסך או ברייטינג, נגלה שהיו להם מניעים אחרים, אישיים.
בתקופת מבצע עופרת יצוקה מרבית אזרחי המדינה היו מתוחים. כמעט כולם התחברו באופן כפייתי למסך הטלוויזיה או האינטרנט והתקשו לנהל שגרת חיים. אולם, כל מי שלא התגורר או עבד באזור שנפגע מקסאמים נאלץ להקרין נורמליזציה. אבל הייתה דריכות. כל אחד הכיר מישהו- קרוב משפחה או חבר, שחי תחת איום ממשי לחייו, בין אם הוא לחם בפועל בעומק הרצועה ובין אם הוא נלחם על חייו בעמידה אזרחית איתנה אל מול טרור מובהק.
תחושות הדריכות וחוסר הנוחות יכולות להיות מוסברות על-ידי התופעה המכונה בלעז דיסוננס קוגניטיבי. מדובר באי-התאמה ואולי אף בהתנגשות בין עמדות, בין אמונות או בין תפישות של הפרט עד כדי כך שהוא חווה מתח ואי-נוחות – אותם הוא שואף לצמצם. צמצום עוצמת הדיסוננס או סילוקו המוחלט מתקבל על-ידי הגעה למצב של התאמה ואיזון בין הדעות והתפיסות הללו, וניתן לעשות זאת באחת משתי הדרכים הבאות: שינוי של אחת העמדות הסותרות או באמצעות גישור בין השתיים.
נחזור לרגע למציאות. הקושי שהיה לנו לקיים אורח חיים רגיל על אף המלחמה שהתנהלה בדרום, הופחת על-ידי חיזוק העמדה שתמכה בהמשך קיום השגרה היומיומית. זה היה חשוב לעם, למורל. מדובר היה בביטוי אזרחי של כוח ההרתעה שלנו. עמידה איתנה מול האויב. המסר היה ברור - אותנו לא שוברים. ההצגה תימשך גם תימשך, גם אם יהיה צורך בהדרן, והעובדה שכולנו התחבטנו בין הקושי העצום באובדן חיי אזרחים משני צידי המתרס לבין הצורך הבסיסי להגן על עצמנו ועל ילדנו, אף חיזקה אותנו יותר.
ומה עם המתנגדים למבצע? הם בדיוק כמו יתר בני האדם שניסו להפחית תחושת דיסוננס. ניתוח בדיעבד של טענותיהם חושף תפיסה שהפכה למנטרה בפיהם והיא ש"צה"ל אחראי למוות של אנשים חפים מפשע". טענה זאת מתנגשת עם העובדה לפיה הם "היו/עודם חיילים/טייסים/קצינים שנלחמים". הקונפליקט בין שתי התפיסות היה בלתי נסבל עבורם. מה היו הדרכים שעמדו בפניהם בכדי להתמודד עם אי- הנוחות שהם חוו?
הדרך הראשונה הייתה להפחית את הדיסוננס באמצעות שינוי אחת מהעמדות למשל: שינוי האמונה הראשונה ע"י הצדקת המלחמה והבאת הוכחות לכך שהאזרחים שנהרגו בעזה היו שותפים פעילים במאמץ המלחמתי וברובם אינם נקיי כפיים. באופן מפתיע, הם בחרו באפשרות האחרת, קרי, לשנות את העמדה השנייה ע"י הפגנות נגד המלחמה וסירוב לשרת במילואים.
אגב, הייתה גם אפשרות שלישית, לגשר בין שתי האמונות מבלי לשנות אף אחת מהן, והיא על-ידי שנאמר לעצמנו: "אמנם במלחמה מתים אנשים חפים מפשע, ואמנם הייתי חייל שנלחם, אך ישנה עדיפות ברורה לחיי אזרחים מהעם שלי וחשוב לי לשמור עליהם בכל מחיר, אפילו במחיר גביית קורבנות חפים מפשע מהצד של האויב."
מסתבר, אם כן, שמניפי דגלי המחאה נגד המלחמה בחמאס היו פשוט זקוקים למסגרת קבוצתית שתסייע להם להפחית את חוסר הנוחות שנוצרה בעקבות צריר הכרני. היה כאן מאבק יוצא דופן ללא מטרות ציבוריות, אשר נועד להתמודדות עם קושי אישי בדרך פומבית וצורמת. זהו צורך אנושי בסיסי לשמור על איזון בין דעות, אמונות ותפיסות לשם השגת רוגע ויציבות. ניתן היה לעשות זאת לעיני התקשורת בפריים טיים או לחילופין ללכת לשיעור קיקבוקסינג או למפגש קבוצת תמיכה.
