בעקבות "מבצע עופרת יצוקה" ועוד קודם לכן, כלי הנשק היעיל ביותר שנוקטים בו שונאי ישראל, הוא האשמת חיילי צה"ל ברצח חפים מפשע. מבחינתם, כללי המשחק חדים וברורים: מצד אחד, לערבים מותר לכוון טילים לעבר בתי ספר, גני ילדים, מרכזי קניות; כל מעשה שלהם הוא כשר ונכלל במסגרת ההתנגדות הלגיטימית כלפי הנוכחות היהודית במזרח התיכון. כל מעשה, לרבות ירי מכוון של צלף לעבר תינוקות בעריסה או בעגלת הטיול. רציחות אלו אינן פשעים נגד האנושות; אלה אומנם ביטויים של שנאה רצחנית, אבל הם לגטימיים כי הם מכוונים נגד הכובשים. מצד שני, היהודים - להם מוכנים לסלוח איכשהו על חיסול ממוקד של רוצח ידוע זה או אחר, ובלבד שיפגעו בו בלבד. שחס וחלילה לא ייפגעו "בלתי מעורבים" המצויים בקירבתו.

כידוע, שנים רבות הסתמכו הרוצחים על המוסריות המזוייפת שלנו, ונהגו לארגן לעצמם חומת מגן של בלתי מעורבים. כתוצאה מכך נמנעו חיילי צה"ל מלפגוע בהם מחשש שייפגעו גם חפים מפשע כביכול, ואת המחיר שילמנו כולנו בדם חיילים ואזרחים שנשפך לשווא. כאמור, ההתנהלות הזאת נמשכה שנים רבות ועלתה לנו ביוקר רב. כנראה, מתישהו נפל האסימון אצלנו ובמבצע האחרון פגעו במרצחים, גם אם אלה פעלו מתוך מבנה שהיה מקום להניח שהוא מאוכלס בבלתי מעורבים. בדרך הטבע נפגעו גם נשים וילדים שהמרצחים השתמשו בהם כבמגן אנושי, ועל כך מאשימים את חיילי צה"ל בפשעים נגד האנושות ר"ל. מגישים נגדם כתבי אישום במדינות שונות שנטלו לעצמן את הזכות להכתיב לזולתן נורמות של מוסר, ובכך מוגבל חופש התנועה שלהם, מחשש שייעצרו באותן מדינות ויידרשו לעמוד למשפט על פשעיהם כביכול.

ואצלנו - השפויים בעיני עצמם מאשימים את העולם במוסר כפול, בטיעונים שהובאו לעיל פחות או יותר; מתחוללות זוועות בחלקים שונים של העולם, זוועות שמבצעים בעיקר מוסלמים, אבל איש אינו מתרגש מהן, להם מותר. לעומת זאת - אנחנו נאלצים להתגונן מפני הרוצחים, ואם תוך כדי התגוננות פוגעים בבלתי מעורבים, כל העולם קופץ. יחס ממש לא הוגן. עובדתית, לכאורה יש בסיס להאשמה זו, אבל דומני שלא תהיה זו טעות לקבוע שאנחנו המצאנו את המוסר הכפול שמופעל כלפינו, לא אומות העולם המציאו אותו. אנחנו אלה שבמשך עשרות שנים הפקרנו את חיינו למרצחים, בכל מקרה של חשש לפגיעה בחפים מפשע. המוסר הכפול הוא שלנו, והעולם רק אימץ אותו לעצמו, ביחס אלינו.

אז נכון שאצלנו התחולל שינוי. אולי המדינאים הבינו שבדרך הקודמת אנחנו מעודדים את אויבינו ולמעשה מזרזים את סופנו, ואולי, מה שיותר סביר, אנשי הצבא כפו על המדינאים את השפיות. אינני יודע מה היה התהליך, אבל מה שברור זה שהתוצאות בשטח הרבה יותר טובות מכפי שהיו אילו המשכנו לפעול על-פי הכללים הישנים. אלא שכעת יש בעיה כאמור; מגישים תלונות נגד אנשי צבא שהיו "מעורבים ברצח חפים מפשע" ר"ל, והם עלולים להיאסר באיזשהו מקום בעולם רק משום ששונאי ישראל דורשים מהם את מה שעד לא מזמן דרשנו מהם אנחנו. אני מניח שבמסגרת הזאת לא נוכל לפתור את הבעיה, וגם אין זה תפקידנו, אבל אולי, מתוך התבוננות בפרשת השבוע שלנו, נוכל להצביע על שורשיה ובכך לסייע במשהו גם לפתרון עתידי.

השבת אנחנו קוראים את הפרשה השלישית בספר שמות, פרשת בֹּא. בפרשה הקודמת, פרשת וָאֵרָא, קראנו שהמצרים חטפו שבע מכות וזה לא הספיק כדי לשכנע את פרעה לשחרר את בני ישראל. בשבת זו אנחנו קוראים על שלוש מכות נוספות, שביחד משלימות את הסדרה לעשר מכות, שבעקבותיהן פרעה מבקש מבני ישראל שישחררו אותו מנוכחותם ומהר ככל האפשר. לכל אורך הדרך - מי שהתעקש להמשיך להחזיק בבני ישראל כעבדים, היה פרעה. אפילו חרטומי מצרים זיהו שהמשך ההתעקשות להחזיק בבני ישראל מוביל לחורבן (שמות י'): [ז] וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו, עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ--שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים, וְיַעַבְדוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיהֶם; הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם. פרעה כמעט משתכנע: [ח] וַיּוּשַׁב אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, לְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם; מִי וָמִי, הַהֹלְכִים. אבל כאשר הוא שומע ממשה שכולם אמורים לצאת ממצרים, גם הזקנים ואפילו התינוקות שבעריסה, הוא מגיב בזלזול: [י] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; רְאוּ, כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם. [יא] לֹא כֵן, לְכוּ-נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת-ה'--כִּי אֹתָהּ, אַתֶּם מְבַקְשִׁים; וַיְגָרֶשׁ אֹתָם, מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה.

להבהיר מראש את כללי המשחק

משה ואהרון אומנם גורשו מלפני פרעה, אבל המכה שהבטיחו לו הגיעה ובגדול: [יד] וַיַּעַל הָאַרְבֶּה, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיָּנַח, בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם: כָּבֵד מְאֹד--לְפָנָיו לֹא-הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ, וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה-כֵּן. [טו] וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ, וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ, וַיֹּאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל-פְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד; וְלֹא-נוֹתַר כָּל-יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. התיאור הזה אומר בבירור כי לא פרעה לבדו נפגע ממכת הארבה, כל המצרים נפגעו. לכאורה, מי שהתעקש מול משה ואהרון היה רק פרעה, אז מדוע נפגעו המון העם? ועוד, לפני כמה פסוקים ראינו שהחרטומים מייעצים לפרעה שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים, ולא כתוב שמהם נמנעה המכה, מדוע? מה, כולם נענשים בגלל עקשנות של איש אחד?!

אני מניח שאפשר למצוא אצלנו יפי נפש בעיני עצמם, שישמיעו טענות כאלה נגד אכזריותם כביכול של משה ואהרון. בעצם, נגד האכזריות כביכול של אלוקי ישראל. כידוע, מדי פעם הם משמיעים קולם בניסיון לצנזר את התנ"ך ר"ל, ולחתוך ממנו פרקים שמספרים על מה שנראה להם כאכזריות, בלי להביע הסתייגות ממנה. בדרך כלל הם גם נביאי המוסר המזויף שאמנם היכה בנו רבות וקשות בשנים האחרונות, אבל הם מוכנים להמשיך לשלם את המחיר. לתפיסתם, צה"ל אמור להמשיך באותו קו גם אם זה ימשיך לעלות לנו במחיר דמים כבד. אם ההשקפה שלהם הייתה שולטת בעם ישראל, הוא היה חדל להתקיים מזמן ח"ו. אומנם בעשרות השנים האחרונות הם שהכתיבו את הקו "המוסרי" אבל כאמור, כעת באה התפכחות שאת תוצאותיה ראינו בעזה לאחרונה.

הבעיה כעת היא שאומות העולם ובעיקר האויבים הישירים שלנו, אימצו לעצמם את פטנט המוסריות המזוייפת והם דורשים מאתנו, לא מעצמם כמובן, לנהוג על-פי כללי "המוסר" שהכתיבו לנו ההוזים שלנו. דומני כי התשובה היחידה לאלה, לאומות העולם המבקשות לשפוט אותנו, נתונה בתורה בכלל ובסיפור יציאת מצרים בפרט; תשובה זו תתקבל אצלם בלי ספק, כי הם מאמינים בתנ"ך. לקראת הפגישה הראשונה עם פרעה, מצטווה משה (פרק ד'): [כב] וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר ה', בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. [כג] וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. דברים ברורים ומראש. שלא יהיה מקום לאי הבנות, בני בכורי חופשי או בנך בכורך מת, הבחירה בידיך. פרעה הבין היטב את שנאמר לו, הוא רק לא האמין שזה עלול לקרות לו ועל כך שילם ביוקר רב.

בשנים קודמות די הארכנו בעניין מכות מצרים. אולי לא מספיק, אבל ניסינו להבין את הראש של פרעה ואת הבסיס לעקשנות שלו. ראינו שמשלב מסוים ואילך הוא כבר מכיר בכוחו הבלתי מוגבל של ה' שבשליחותו פועל משה, אבל כשזה מגיע למכה הסופית, מכת בכורות, פתאום הוא מעז פניו כלפי משה ומזהיר אותו: [כח] וַיֹּאמֶר-לוֹ פַרְעֹה, לֵךְ מֵעָלָי; הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי--כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת. הוא לא מאמין שתיתכן מכה כזו ועל כן הוא מרשה לעצמו לדבר כך אל משה. ומשה מסכים אתו בעניין הפגישה הנוספת: [כט] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֵּן דִּבַּרְתָּ: לֹא-אֹסִף עוֹד, רְאוֹת פָּנֶיךָ. בכל זאת הם נפגשים שוב, אבל זה קורה לאחר שפרעה מגלה כי מה שלא האמין שיכול לקרות, אכן קרה:

(פרק י"ב) [כט] וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. פרעה יודע שרק אל עצמו הוא יכול לבוא בטענות; מראש הוא הוזהר שמכה זו צפויה לבוא, וזילזל. תשע המכות שחטף, בעוצמה גוברת והולכת, לא הספיקו כדי לשכנע אותו שגם המכה האחרונה עלולה אכן להגיע, והנה היא באה. [ל] וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם: כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת. [לא] וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי--גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה', כְּדַבֶּרְכֶם. מסתבר שרק ככה זה עובד; המנהיג והעם הם חלקים של אותה ישות, וכאשר מתחייבת פגיעה, לא כל כך בוררים באיזה חלק של היישות פוגעים. אולי זה לא נעים, אבל אלה הם כללי ההישרדות.

פרעה מבין את זה וגם המצרים מבינים את זה. הגיע הזמן שגם אנחנו נבין ונשמיע את זה בגלוי; באיחור רב, אבל מוטב כעת מאשר בכלל לא. כל השנים אנחנו משקרים לעצמנו ולעולם בדבר המוסריות הנדרשת מאיתנו כיהודים. העולם האמין לנו וכעת הוא מגיש לנו את השטר לפירעון. נחזור לעצמנו ונצא מזה, כהבטחת הנביא בהפטרת השבוע (ירמיהו ל'): [י] וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם-ה', וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל--כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם; וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן, וְאֵין מַחֲרִיד. [יא] כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם-ה', לְהוֹשִׁיעֶךָ: כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם, אַךְ אֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה, וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט, וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ.