בערב ראש השנה הסב עם ישראל לסעודת החג. כמו בפסח תשס"ב במלון "פארק" בנתניה, כן גם בראש השנה תשס"ד: השמש זרחה, השיטה פרחה, וערפאת שחט. הקורבנות הנוכחיים - לא סופי - של "השלום" ו"מכת הדרכים" הם גבר ותינוקת שנרצחו בערב החג בנגוהות, לא הרחק מקריית גת. זו היתה מתנתו של ערפאת, מי שקיבל "בצדק" את פרס נובל ל"שלום", לעם ישראל לרגל השנה החדשה.
לא היתה זו מתנתו הראשונה של ערפאת השבוע. אמנם נבצר ממנו לקחת חלק במשתה שערך שמעון פרס לכבוד עצמו בתחילת השבוע בתל-אביב, אבל הוא נמנע מלפוצץ אוטובוס באותו יום, דבר שעלול היה להעיב במשהו על ההילולה של שותפו לפרס נובל ל"שלום". פרס לא אחר לגמול לו על המחווה, טען שאינו מתחרט על אף אחת משגיאותיו, וגונן על מתן הפרס לשותף שהביא מטוניס.
אבל, ערפאת איננו הבעיה. הוא מוביל בנחישות בכיוון הרצוי לו. אין טעם להורגו, למרות היותו בן-מוות, או לגרשו, מכיוון שאז נזקיו עלולים להיות חמורים אף יותר, לרבות מפגשים אסורים ומסוכנים עם שותפיו הישראליים מימי מחתרת אוסלו. מוטב לצמצם בהדרגה את תחום המחיה שלו במלונתו ברמאללה, ולהגביר את ניתוקו מן העולם החיצוני.
גם פרס איננו הבעיה, למרות מלחמת אוסלו, המלחמה שעוד תסתבר כנוראה במלחמות ישראל, שהיא פרי הבאושים של אותם מפגשים חתרניים. בכל מדינה נורמלית היה מסתגר אדם כמוהו בביתו, וממתין למכתבי האזהרה מוועדת החקירה הממלכתית שצריכה לקום לנוכח מחדל בסדר גודל כזה, ולזימון לבית המשפט. ניתן לומר כי מעשי ידיו טובעים בדם והוא אומר שירה. רק בישראל אין אדם כזה מביע חרטה, ממשיך במעלליו, ואף זוכה להשתתפות ראשי המדינה בערב החגיגות על ה"טיטאניק" השוקעת במצולות אוסלו.
הבעיה קשורה במדיניות של ממשלת ישראל הנוכחית ושל העומד בראשה, אריאל שרון. כאשר ראש הממשלה משתתף בפסטיבל של אדריכל אוסלו, ואף מזמין אותו לשוב לממשלתו, הוא מאמץ בדיעבד את המדיניות שהובילה למלחמת אוסלו. כאשר ראש הממשלה, ואף נשיא המדינה (!), מעניקים חסותם לאירוע הזוי כזה הם בהכרח נותנים לו גושפנקא ממלכתית. אבל, אירוע ממלכתי בלי דגלי ישראל וההימנון הלאומי, הוא תמציתו של "חזון" המזרח התיכון החדש, מזרח תיכון ללא המדינה היהודית.
כאשר ראש הממשלה מתייחס לנוכחות היהודית בארץ ככיבוש הוא משמיט את הקרקע לא רק מתחת לתושבי אריאל, אלא גם מתחת לתושבי תל-אביב. וכאשר ראש הממשלה מותיר את אריאל מעבר לגדר האפליה וההפרדה - הקרויה במסגרת מסע ההונאה של הברית הבלתי קדושה הון-תקשורת-שלטון בכינוי "גדר ביטחון" - המשמעות איננה רק הותרת העיר מעבר לגדר אלא גם התרת דמם של תושביה למעלליו של ערפאת ורשות הטרור שהלה הקים בחסות אוסלו של פרס ועכשיו גם של שרון.
למרות כ-1200 קורבנות - לא סופי - של "השלום" נוסח אוסלו, עדיין מהווה ערפאת את המחסום היחיד שבין עתיד ישראל לבין מחדליהם של מנהיגיה, שאימצו מראש או בדיעבד את הרפתקת אוסלו. זו מתנתו האמיתית לעם ישראל, ועל כן אין להורגו, או לגרשו, או להחליפו באחר.
