אחת מססמאות התדמית שנקלטו היטב והופנמו במעמקי התודעה הישראלית כחלק מהזהות הקולקטיבית שלנו היא - "הטובים לטיס". למסר האטרקטיבי הזה היתה משמעות כפולה. האחת - רק הטובים מסוגלים להתמודד בהצלחה וביעילות מרבית עם הטכנולוגיות שנדרשו כדי לתפעל באופן הטוב ביותר את 'המכונות המעופפות'. השניה - רק הטובים שבטובים מסוגלים להפיל בקרבות אוויר את מטוסי ה'מיג' וה'סוחוי' המעולים מתוצרת הדיקטטורה הטוטליטרית הסובייטית.
ההיסטוריה המלחמתית שלנו מאז החל חיל האוויר להפעיל מטוסי סילון - ה"מטאור" הבריטי למשל למי ששכח שפעם טסו מטוסים כאלה - הראתה, גם כעובדה וגם כמסר תדמיתי, כי טייסי הקרב של ישראל היו באמת הטובים שבטובים בהפעלת ציוד הטיסה המתוחכם ביותר. התוצאה הבלתי נמנעת של המסר הזה היתה, כי רבים בארץ הפנימו את ההכרה, כי בנוסף לתואר 'הטובים' הטייסים "שלנו" הם גם 'החכמים'. אולם בדיעבד מסתבר כי אין שגיאה גדולה מזו. העובדה שמישהו ניחן במיומנויות טכנולוגיות, באומץ לב, ביכולת תנועה ופעולה במרחב, במהירות מחשבה ותגובה, לא בהכרח הופכת אותו לחכם. כדי שלא לפגוע בציבור טייסי הקרב על סוגיהם השונים אפשר לקבוע במידה רבה של ודאות, כי מספר החכמים בקרב הטייסים דומה, פחות או יותר, כחלקם בכלל האוכלוסייה.
התדמית של 'הטובים', שאותה הפנימו חלק מן הטייסים כאמת לאמיתה, הייתה לרבים מהם לרועץ פסיכולוגי כאשר השתחררו משורות הקבע של צה"ל. דוגמה טובה לסוג הבעיה הנפשית הזו ניתן היה לאבחן לא אחת בקרב טייסי "אל-על", שחוו מהפך בהתייחסות הציבור אליהם כאשר נאלצו לפשוט את סרבלי הטיסה היוקרתיים לטובת 'קרבות' עם נוסעים שכל מבוקשם היה לקבל תמורה שירותית מעולה לכספם ולאו דווקא הילת גיבורים. תמצית המהפך התדמיתי הייתה פשוטה: במקום טייס מהולל המביס את כל צבאות ערב בשעות בודדות, הפכו הטייסים, בעיני הציבור, למעין עגלונים של 'מכונות מופלאות' שכל תפקידם להעביר את הנוסעים ומטענם מנקודה אלף לנקודה בית. הלוך וחזור. חזור והלוך. בעבודה סיזיפית מייגעת, מונוטונית, משעממת פעמים רבות, שבמשך השנים, עם התפתחות הטכנולוגיה התעופתית האזרחית, התמצתה בהשגחה פאסיבית על תפקודן של מערכות מחשב מתקדמות.
השבר הפסיכולוגי בנפשם של רבים מן הטייסים היה גדול. למרבה הצער, אולי מתוך חוסר מודעות לבעייה, לא קיבלו הטייסים הפורשים מהמערכת הצבאית לאזרחית כל "טיפול נפשי מסייע" כדי שיוכלו להסתגל למציאות החדשה. עזרה מעטה להשבת הכבוד האבוד ניתנה לטייסים דווקא על-ידי חיל האוויר שאיפשר להם להמשיך להפעיל מטוסי קרב, במסגרת שירות המילואים שלהם, וכך שמרו, במידת מה, על קיומה המתמשך של התפארת והתהילה.
דוגמה בולטת ביותר לחכמתם המוטלת בספק של מי שרואים את עצמם כ'טובים' ניתן למצוא ב"מכתב הטייסים" ש"שוחרר" לתקשורת בערב ראש השנה, הפגום במהותו העקרונית והמעיד על חוסר הבנה אלמנטרי של החתומים עליו את משמעותו של המושג "דמוקרטיה".
גם לטייסים, כמו לבני אדם אחרים, אפשר ואולי אף ראוי, שתהיה דעה פוליטית. מותר להם, כאזרחים בעלי זכות הצבעה, לחשוב שצודקים, למשל, כל אלה המאמינים שרק בסילוק כל הערבים משטחי 'נחלת אבותינו' יוכל עם ישראל להמשיך ולקיים את עצמאותו הלאומית; מותר להם גם לחשוב כי ההיפך הוא הנכון וכי רק חיסול כל ההתנחלויות, נסיגה מכל 'השטחים הכבושים' והקמת מדינה פלשתינית במקביל לישראל - יביאו את השלום המיוחל. מותר להם גם לא להסכים עם אף אחת משתי הגישות הללו ולמצוא לעצמם נתיב אידיאולוגי אחר. זו זכותם היסודית-דמוקרטית בתור אזרחים, כפי שזכותם לנסות ולהפיץ את דעתם ברבים, כולל בסיוע התקשורת.
אולם במסגרת הצבאית שונה הדין. טייס, כמו כל לוחם, חייב לציית לפקודות של הממונים עליו. צבא אינו צועד רק על קיבתו אלא גם על המשמעת. הציות לפקודה אינו חייב להיות עיוור. מותר לטייס לחלוק על ההיגיון, או על הצדק שבפקודה. מותר לו לנסות לשכנע את מפקדיו כי שיקוליהם מוטעים, לא מוסריים, לא נכונים. אסור לו לסרב פקודה. בוודאי שאסור לו לנסות להשפיע על עמיתיו לסרב. בלשון החוק נקרא סוג כזה של פעילות צבאית בשם "המרדה". ואם הטייס, איש צבא הקבע למשל, לא הצליח לשכנע את מפקדיו בצידקת אמונתו - הדרך פתוחה בפניו לא לשתף פעולה, לא ליטול חלק במה שלדעתו אסור שיעשה, ולהתפטר מן השירות. ואם במקרה הטייס עדיין משרת בסדיר - הוא יכול לסרב פקודה ולשלם אישית את מחיר הסירוב. גם זו זכות דמוקרטית.
חוסר החוכמה הייחודי של "טייסי עצומת הסירוב" טמון במה שנראה כמעשה שלא יעשה: עירוב צבא בפוליטיקה. האיוולת טמונה גם בהתחזות. בניסיון של טייסים, או נכון יותר לומר מי שהיו טייסים ואינם עוד, להציג את עצמם בתור לוחמים בשירות החולקים על המדיניות של הממשלה, הטוענים כי רק אם תיסוג ישראל מן השטחים הם יהיו מוכנים לציית לפקודות. בטענה מן הסוג הזה קיים חוסר היגיון יסודי הכורך דבר בהיפוכו. שהרי אם הפקודה להפעיל "סיכול נקודתי" מן האוויר אינה חוקית בשעה שהכיבוש ממשיך להתקיים, איך לפתע פתאום היא יכולה להפוך לחוקית אם הכיבוש מפסיק להתקיים?
טיעון פגום לוגית מן הסוג הזה מעיד על חכמתם הלקויה של 'הטובים', או הטובים לשעבר, המנסים לנצל את הילת השירות הקרבי כטייסים בצה"ל, כדי לכפות על המערכת השלטונית עמדות פוליטיות, שאותן לא הצליחו לממש במסגרת הדמוקרטית של הבחירות. וכמו בבחירות גם במקרה הנוכחי של הכמעט-המרדה, הרי שעל-פי כללי חובת הגילוי הנאות היה זה אך ראוי שכל החותמים, המתהדרים בתהילת עברם, היו גם טורחים להבהיר לציבור לאיזו מפלגת הם שייכים, בשמה של איזו תנועה פוליטית הם מנסים לשכנע את הציבור וגם - ואולי לא פחות חשוב - מי יזם את הרעיון הלא דמוקרטי הזה ומי מימן את כל עלויותיו.
