את המחזאי והבימאי, חנוך לוין, שבימים אלה מלא עשור למותו, אפשר לאהוב או לשנוא, אבל אי-אפשר להתעלם ממנו. במחזותיו הפרובוקטיביים ומעוררי השערוריות הוא הטביע את חותמו הבלתי-ימחה על התיאטרון הישראלי. "מלכת האמבטיה", "קטשופ" ו"את ואני והמלחמה הבאה", ביטאו מחאה ברורה נגד הממסד, ששלח את בניו למות במלחמה, והצגתם על הבימה עוררה סערות ציבוריות נרחבות. אבל בצד המחזות הפרובוקטיביים היו לו, ללוין, גם מחזות ליריים ופיוטיים, שבהם הוצגו דמויות ארכיטיפיות, הלקוחות מן המקרא ומן המיתולוגיה היוונית, כמו "יסורי איוב" ו"נשות טרויה".
