מבצע "עופרת יצוקה" היה הזדמנות, כנראה בלתי חוזרת, לחסל את האיום מעזה, לפורר את חמאס, למוטט את שלטונו ואת המנהרות "בציר פילדלפי" אבל ההיסוסים לקראת הסיום, ההתלבטויות המיותרות, אי-ניצול המומנטום הבינלאומי שנתנו גב לפעילות של צה"ל, הביאו למפולת ההישגים הצבאיים שהושגו וחזרה לתקופה של מלחמת התשה.
מאז סיום המלחמה בעזה, אנו מתקרבים ל-100 קסאמים/גראדים שנחתו על ישובי עוטף עזה, ולמעשה, חוזרים לנקודת היציאה שלפני המלחמה.
תסמונת מלחמת לבנון ה-II הטעות שעשו במלחמת לבנון הייתה שבמקום
להגיע להכרעה, לפרק, להחליש, למוטט את החיזבאללה, הסתפקו בניצחונות מקומיים, חלקם אפילו מדומים לתקשורת, ובמקום לבצע מספר מהלכים קרקעיים בעלי עומק טקטי עם השלכות אסטרטגיות צבאיות ומדיניות, הסתפקו בפשרות צבאיות ופוליטיות שהתוצאות שלהן היו, שהשאירו את נסראללה על מקומו וחזקו את מעמדו בלבנון ובהמשך שליטתו בדרום לבנון.
המצב בעזה לעת הזאת - המשך התסמונת חבל שממשלת ישראל, בראשות אולמרט ועכשיו בתוספת שר הביטחון, אהוד ברק, לא למדו את לקחי לבנון ה-II. כמו בלבנון, כך בעזה - הביאו את צה"ל עד לשוקת אך לא נתנו לו לשתות מהמים לאמור:
"מפירות הניצחון".
צא ולמד: צה"ל במסע מבריק ומוצלח חותך את רצועת עזה לגזרים, מגיע לפרברי העיר עזה, כמעט ללא התנגדות רצינית ואז ללא הסבר רציונלי צבאי עוצר מגמגם, מתלבט על-פי הנחיות הממשלה ושר הביטחון ברק ומוותר למעשה על הניצחון, בנוקאאוט, ובוחר ניצחון בנקודות או לדעת רבים בתיקו מביש.
החיבור בין המבצע, גלעד שליט וחמאס היה טעות: את המבצע בעזה היו חייבים לנהל כאילו שליט לא שבוי ואת המו"מ על שליט כאילו המבצע לא התקיים. יתרה מכך: ניתן היה בקלות מבצעית יחסית, להגיע למנהיגי חמאס במאורותיהם התת-קרקעיות, אם זה בבונקר של בית חולים שיפה בעזה (שנבנה על-ידי ישראל) או במקומות אחרים - על-ידי יחידות נבחרות ללא צורך בכיבוש עזה והריסתה - לשלוף משם חיים או מתים את מנהיגי חמאס, מהזרועות השונות, הן כקלף מיקוח חיוני בנושא שליט, והן כקלף מדיני-מבצעי - במלחמה בחמאס.
למה לא עשו זאת? לא קיבלנו הסבר, זה לא היה קשה מבחינה מבצעית, היה מועיל מאוד מבחינה מדינית, הסוד יישאר אצל אולמרט וברק.
תזכורת לציבור אחרי יציאת כוחות צה"ל מלבנון, בהוראת הרמטכ"ל אהוד ברק, בצורה חפוזה ומפוזרת, הכריז ברק בגיבוי הממשלה דאז, כי נגיב בחריפות על כל התגרות של חמאס.
זה לא קרה - חמאס צחק לצה"ל בפנים, התחזק, התחפר, השתלט על כל דרום לבנון, זחל לעבר הגדר וביצע שתי חטיפות חיילים מוצלחות שהסתיימו בהרוגים, ללא תגובה צה"לית הולמת.
אחרי מלחמת לבנון ה-II הבטיחו אותו דבר, כלום לא קרה בתחום הזה.
אחרי מבצע עזה הראשון - הבטיחו כנ"ל ולא קיימו.
אחרי מבצע עזה II (עופרת יצוקה), התהליך חוזר על עצמו.
מסקנה: חמאס מבין שממשלת ישראל מתחייבת להגיב, אך למעשה מהססת. לא רצינית, מגמגמת ולא מאוחדת בתגובה.
את הוואקום הזה - הם מנצלים ביעילות מירבית והראויה מאז תום המבצע אנו מתקרבים ל-100 קסאמים/גראדים. התגובה של ממשלת אולמרט/ברק - בימים האחרונים שלהם - היא אוננות ביטחונית במיטבה. שהרי במקום להכות ביורים ובמשלחים ומרכזיהם - מפציצים מנהרות בציר פילדלפי, תחת הכיסוי, מניעת הברחות שכבר נעשו וממשיכות להתבצע יום יום במאות המנהרות שעדיין נותרו או נחפרות מחדש.
המסקנה: יש לעבור להכרעה צבאית ומשאירים את המלאכה לביבי ולממשלת ימין. במאמרי - "
החמצה או עידן חדש" - שפורסם באתר זה מיד לאחר המבצע, התייחסתי בהרחבה לתוצאות המלחמה. לצערי ולתסכולי - ניבאתי את התוצאות, שאנו רואים היום בשל חוסר
ההכרעה הצבאית - ולא מעט בשל כך - ברק גמר בחוץ. בצורה ציורית ספורטיבית, ניתן לתאר את המצב לקרב היאבקות או אגרוף.
ניקח לדוגמא: קרב איגרוף, במשקל כבד, של 15 סיבובים ואז בסיבוב ה-14-13 מחליט המתאגרף המוביל, כאשר היריב במצב "גרוגי", מתנדנד, מדמם ולפני נוקאאוט, להפסיק את הקרב חד-צדדית ולרדת מהזירה. ברור שהיריב בשלב זה מתחיל לחגוג ולצהול שהרי הוא החזיק מעמד, לא נפל, לא נכנע.
זה מה שקרה לחמאס בעזה - ולא פלא שהוא החל בחגיגות ניצחון, מסעי גבורה וסיפורי עלי בבה ו-40 השאהידים.
מצבנו מבחינת ההסברה בעולם - שיהיה ברור וידוע, מצבנו לא טוב ואפילו גרוע. אין סימפטיה למנצח ולחזק, גם אם הוא צודק ויש לו נימוקים משכנעים, כמו 8 שנות קסאמים על שדרות ועוטף עזה, הראיה - הפגנות אנטישמיות באירופה ואפילו בטורקיה השכנה, שהייתה ידידותית, שנעלבה מהתנהגותו של אולמרט כלפי ראש הממשלה ארדואן.
התמונות מעזה, ההרס, המשפחות ללא בית, ההרוגים האזרחיים, הילדים שנפגעו, האתרים שיש להם כביכול חסינות משפטית בינלאומית כמו בתי חולים, מסגדים, אונר"א - נפגעו קשה, למרות שהיו כנראה סיבות טובות כמו מחסני נשק, ירי מאתרים מוגנים, הסתרת אנשי חמאס, אבל בעולם זה לא עובד.
גם אצלנו - קמו רבים וטענו שהמלחמה לא פרופורציונאלית, ואני אומר, תראו לי מלחמה בהיסטוריה שהייתה מידתית. אני לא רוצה מלחמה מידתית, אני רוצה ניצחון. אבל ניצחון לא מושג בפרופורציונאליות והרי לכם התוצאות מעזה.
האם הושגו מטרות המבצע? למרות ההצהרות הברורות של ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון ברק, ניתן לומר שבאופן כללי, כמסגרת כללית אכן המטרות כמעט הושגו אך לא הושלמו.
להזכיר -
המטרה הכללית הוצגה: "כשינוי המצב הביטחוני בדרום" - מטרה זו הושגה בחלקה.
מטרות משנה:
א. לתת מכה אנושה לחמאס, בשלב זה נראה שהיא הושגה, אך לא במלואה וחבל, כי ניתן היה לעשות זאת.
ב. הפסקת הירי מעזה לישראל לתקופה ארוכה - בשלב זה נראה לי שהמטרה לא הושגה במלואה וספק מנקר לגבי העתיד, כפי שאכן מוכח במציאות היום יומית.
ג. הברחת אמצעי לחימה לעזה - למרות ההבנות עם ארה"ב, מצרים וגיבוי אירופי - זה מעודד אך משאיר פתח לספקות, כפי שמוכיחים הגראדים המשופרים האחרונים.
ד. לתפוס שבויים מצמרת חמאס, כקלף מיקוח לשחרור גלעד שליט, לא נעשה וזאת החמצה רבתית, למרות שעם קצת מאמץ ותוכניות יצירתיות, ניתן היה לעשות זאת.
האם צה"ל השיג את כל המטרות:
להבדיל מהמשלה - צה"ל יכול להתגאות בכך, שמבחינתו המשימות שהוטלו עליו כגון: להגיע לשלב ב' - ולעצור בפאתי עזה - הוא עשה מהר טוב ובהצלחה.
מבחינת הכנת הכוחות, הלוגיסטיקה, האימונים, המוכנות, המוטיבציה - צה"ל חזר לימיו הקודמים כשהמפקדים אומרים אחרי - ומבצעים זאת בשטח בגופם, ועל כך צריך להעריך אותם ולהצדיע להם.
ירי על כוחותינו:
בנושא זה - היו יותר מדי תקלות וטעויות, ולמרות שזה קורה בכל מלחמה ובכל הצבאות, המקרים רבים מדי והנפגעים היו יותר מאשר מאש האוייב. נכון שזירת הקרבות הייתה קטנה, צפופה, תאי שטח בנויים וסבוכים, ואף על-פי כן, יש לשאוף לתיאום טוב יותר וזיהוי אמין יותר בתחקירים ובתיאומים לעתיד.
עמידת העורף ומשפחות החיילים:
עם קשה עורף, כבר אמרנו גם במלחמת לבנון. ולכן עלינו רק לחזור ולכבד את האזרחים שנושאים בנטל תוצאות הקאסמים והגראדים ומוכנים לתרום להצלחת המבצע ולתת מילה טובה וגיבוי לצה"ל ולממשלה גם למבצע הבא. מעבר לכך, למשפחות החיילים ובמיוחד לאלה שנפגעו מאש כוחותינו - שלא הטילו אשם בצה"ל, למרות הכאב, והבינו שהבנים נפגעו בהגינם על מדינת ישראל ולמענה.
"עמוד האש" - ההולך לפני המחנה כבר בסיפור יציאת מצרים, אנו שומעים על "עמוד האש" ההולך לפני המחנה - עקרון זה אומץ גם על-ידי צה"ל וצבאות זרים אחרים. בתרגום צה"לי - "עמוד האש" - פירושו מכת אש חזקה, מונעת, מגינה שמהווה את
השכפ"צ לחיילי צה"ל.
מתוך לקחי מלחמת לבנון השנייה, מבצע "חומת מגן" - למדנו שחיי חיילנו עדיפים על זהירות יתר והימנעות מפגיעה ברכוש אוייב שממנו יורים.
להזכיר לציבור - במבצע "חומת מגן", נתקלו חיילי צה"ל במתחם של מחבלים, ברובע של ג'נין, כאשר החצרות/המבואות והבתים ממולכדים עם הרבה חומר נפץ. צה"ל - מתוך זהירות והגינות יתר - לא רצה לפגוע באזרחים חפים או ברכוש, הסתער רגלית והתוצאה 13 חיילי מילואים הרוגים + פצועים.
ההרס שרואים בעזה, ואשר לחלק מהציבור הישראלי, זה כואב ומציק מצפונית, יש לומר בבירור - ההרס בא כדי למנוע פגיעה והצלת חיי חיילינו. ולאלה הטוענים, שזה לא פרופורציונאלי, יש לומר: "חכמים היזהרו בדבריכם", כי בגלל בורותכם הצבאית וחוסר הבנתכם במלחמה בטרור, אתם מזיקים למדינה וגם לכם.
