בשבוע הזה, לפני 30 שנה, השתתפה נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה בברצלונה. מלחמת יום הכיפורים פרצה ואנחנו, דן שילון ואני, משדרים כמו שני טמבלים את משחק הגמר... לרגע הרגשתי כמו ר' יהודה הלוי, שאמר: "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב". פיזית היינו בברצלונה, אך הראש היה בירושלים.
אל כל סיפורי הגבורה של מלחמת יום הכיפורים, אל כל האגדות שניקשרו בשמם של גיבורים חדשים, כישנים, אל כל דמעות הצער והכאב שגרמה המלחמה הנוראה, אל כל הים הכללי - הייתי רוצה לצרף גם טיפה משלי והיא אינה אישית.
בשבוע הזה, לפני 30 שנה, השתתפה נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה בברצלונה. המשחק האחרון של ישראל, עם תורכיה, על המקומות 7-8 באליפות, נקבע ליום שישי בשעת אחר-הצהריים מאוחרת. הנהלת המשלחת הזדרזה לבקש מהמארגנים להקדים בגלל קדושת יום הכיפורים. המארגנים הסכימו וכך, שעה ארוכה לפני "כל נידרי", עוד הספיקה נבחרת ישראל לגבור על התורכים ולסיים את האליפות במקום השביעי.
אני תמה עד כמה זוכרים היום הקוראים, בחלקם הגדול בוודאי צעירים שטרם נולדו אז, את אירועי אוקטובר 1973. חלפו רק 30 שנה, וזה לא הרבה במד מרחק היסטורי, ובכל זאת לא טרחו רבים לספר לספורטאים הצעירים את הקורות עם נבחרת הכדורסל באותה שנה. ממש כפי שרצח י"א הספורטאים והמאמנים במינכן, שנה קודם לכן, טרם נלמד בשיעורי חובה בבתי הספר שלנו.
תאמרו, ובצדק, שמלחמה קודמת לכל. תוצאותיה הרסניות. השכול והאבל כמעט ואינם פוסחים על בתים רבים בישראל. מה לנו, לספורטאים, לגזול ואפילו ס"מ אחד מעמודי העיתון? את מי מעניין מה עשתה או לא עשתה נבחרת ישראל באליפות אירופה בספרד. מסתבר שטעינו וספורט מעניין דווקא ברגעים הקשים ביותר, בדומה לגלולה המסיחה לשעה קלה את כאבי הראש העזים ביותר.
הייתי שליח "מעריב" למשחקים ובה בשעה גם פרשן לצידו של איש הטלוויזיה דן שילון, בימיו הטובים בערוץ הראשון. העיתונאים שליוו את הנבחרת שוכנו במלון סמוך לזה שבו התאכסנו הנבחרות, ובכללן ישראל. ביום הכיפורים פרשנו כל אחד דרכו. היה מי ששם פעמיו לבית הכנסת, היו שהסתגרו בחדרים. את דממת היום הקדוש החריד צילצול טלפון. על הקו הייתה מישהי מהטלוויזיה ברוממה שאמרה: "הוחלט שבכל זאת יהיה הערב שידור של הגמר". לא הבנתי במה מדובר ולשאלה שלי מה פירוש "בכל זאת" - החלה הבחורה לגמגם. העברתי את השפופרת לדן שילון וגם הוא לא הצליח להוציא ממנה פרטים נוספים.
הצעתי לשילון לטלפן לחגי פינסקר, שליח רשות השידור בלונדון ואכן חגי אישר שפרצה מלחמה. פתחנו את מקלט הטלוויזיה וראינו טנקים חוצים את התעלה. לא הבנו מילה מהנאמר, אך ידענו שהמצב חמור, שאנחנו בספרד משחקים בכדורסל ואילו שם, בבית, נהרגים אנשים מכדורים קטלניים.
אני לא יכול לתאר לכם את ההרגשה שלי להיות פרשן לצידו של שדר. לרגע הרגשתי ר' יהודה הלוי, איש "הכוזרי" שאמר: "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב". פיזית היינו בברצלונה, אך הראש היה בירושלים. שילון תיאר מהמתרחש כרגע במשחק הגמר בין נבחרות יוגוסלביה וספרד ואילו אני צמוד לאזנייה שקישרה אותנו עם ירושלים. סוכם בינינו שכאשר הוא יבעט קלות ברגלי, סימן שעלי להמשיך בשידור ואילו הוא יתפנה להאזנה לירושלים וחוזר חלילה...
ה"ישועה" באה מכיוון בלתי צפוי. בהפסקה המשחק, כאשר פרשני כל שאר הנבחרות היו עסוקים בניתוחים ובתחזיות לגבי המחצית השנייה, נצמדנו דן ואני ואוזניות ושמענו מה מתרחש בבית. זו הייתה גם הדרך שבה למדה הנבחרת שלנו על היום הראשון למלחמה.
לפתע ניגשה אלינו שדרת הכדורסל הסובייטית המפורסמת נינה ירומינה וביקשה, באמצעותי, להיעזר בשירותי הצלם שלנו, שכן המצלמה שלה שבקה. שילון הסכים בשמחה וכך התפנו לנו עוד דקות ארוכות של האזנה, עד אשר תוקנה התקלה במצלמה של נינה והצלם שלנו המשיך עד לניצחון הסופי של יוגוסלביה על ספרד.
לא סיימתי. נותרתי עם המשימה העיקרית שלי שלשמה נשלחתי מטעם "מעריב". חשבתי שעלי להסתפק רק בכמה שורות, אך עורך מדור הספורט של העיתון דאז, ידידי ישעיהו פורת, ביקש שאעביר סיפור מלא, כולל תיאור האווירה מסביב. הוספתי עוד כהנה וכהנה פרטים, כולל ידיעה על נסיעתו של אחד מכוכבי הנבחרת, בארי לייבוביץ, להולנד, וכאשר העברתי את כל הסיפור דרך סוכנות ידיעות ללונדון ומשם לישראל, קיבלתי שאלה מלונדון: "בבית אצלכם יש מלחמה ואתם משחקים בכדורסל?"
האמת שלא ידעתי איך להסביר לו שאצלנו "עניינים כרגיל". זו הייתה גם התשובה שנתתי למחרת, כאשר אוטובוס משותף לנו וליוגוסלבים הוביל אותנו לנמל התעופה. אחד משחקני העבר הגדולים ביותר של יוגוסלביה, קרזימיר צ'ושיץ', שישב לידי שאל: "מה יהיה הסוף אתכם הישראלים, עד מתי תילחמו?" - "נחזור אליכם לבלגראד בעוד שנתיים", עניתי לו.
וכך היה.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
