צריכים להקדים ולהבהיר: אין מצב שאדם לא מאמין. התשתית לכל רעיון שכלי נעוצה באמונה, המכונה גם הנחת יסוד או אקסיומה. את האמונה לא נדרשים להוכיח וגם את הנחות היסוד לא. רק יש כאלה שאמונתם היא דתית במוצהר ויש אחרים שבעיני עצמם אינם דתיים ומציגים עצמם כמי שאינם מאמינים, אבל הם מנהלים את חייהם על בסיס הנחות יסוד, שאין בינן לבין אמונה שום הבדל מלבד השם. אולי הם פשוט מתבלבלים בין דתיות במשמעות של שמירת מצוות ובין אמונה דתית, ואולי זה בילבול מושגים הנובע מן הרצון להתבדל מאלה המאמינים שיש לעולם בורא ושהוא גם מנהיגו. דומה, כי אלה המזהים עצמם כמי שאינם מאמינים, חרדים מפני איבוד השליטה שנדמה להם שיש להם על חייהם.

היהודי המאמין יודע שיש כח עליון המנהיג את העולם, כולל אותו עצמו עד גבול מסוים, וטוב לו עם זה. הוא שלם עם העובדה שבתחומים מסוימים של חייו אין לו שום שליטה, ואין לו בעיה עם זה. בתחומים שניתנה לו בחירה חופשית - הוא יעשה כל מאמץ לבחור נכון, כלומר בהתאם להנחיות אותו כח עליון שהוא מאמין בו, כי כך הוא שומר על קשר חיובי עם אותה מנהיגות קוסמית. הוא יודע שאין לו שליטה אמיתית על חייו, שהרי הוא זוכר את דברי ר' אלעזר הקפר בפרקי אבות (ד', כ"ב) שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לכן, מרצונו החופשי הוא מוסר את עצמו מסירה מוחלטת למילוי רצון הבורא יתברך, בורא עולם ומנהיגו, וכל היתר נגזר מהתמסרות זו. על דרך שנהג מרדכי היהודי בתגובה לשיגעון הגדלות של המן, כפי שקראנו במגילת אסתר אך לפני ימים ספורים.

עצם המושג אמונה מתייחס למשהו על שכלי, שכן מה שנתפס בשכל - יודעים. מאמינים רק במה שלא נתפס בשכל. האמונה של מרדכי הניעה אותו לנהוג בדרך על שכלית לגמרי, בדיוק בהתאם לאמונתו העל-שכלית. אין שום היגיון בהתעקשותו של מרדכי שלא להשתחוות להמן, זאפילו על-פי שולחן ערוך זה היה מותר. עובדה היא שהאחרים כן השתחוו להמן, כי זה היה אמור להיות ביטוי של כבוד בלבד וזה מותר. אז מדוע התעקש מרדכי? כנראה הוא זיהה בהמן משהו שהניע אותו לכך. האחרים לא הבחינו במה שהוא הבחין ועל כן קיימו את הוראת המלך להשתחוות להמן. תגובתו של המן הוכיחה עד כמה עמוקה הייתה האבחנה של מרדכי.

אדם נורמלי במקום המן, היה מחסל את מי שפגע בו בכך שלא השתחווה לו, ובכך יכול היה להסתיים הסיפור. אבל המן לא היה נורמלי, שעל כן החליט (אסתר ג') לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי: יש בזה היגיון? השכל האנושי יכול לתפוס תגובה כזאת? אלא מה, המן לא היה נורמלי. הוא היה מכור לחלוטין לעוצמה שקיבל לידיו והיה צפוי שימציא דרכים חדשות לבטא עוצמה זו בגזירות חדשות לבקרים. מרדכי ידע ששום תגובה נורמלית אינה עשויה להשיבו לשפיות, וכי היהודים צפויים להיות הנפגעים הראשונים - ואולי היחידים, משיגעונו זה - שכן כל מהותם היא אנטיתזה לאותו שיגעון. זו הרי דרכו של עמלק מאז ומעולם; הוא לא צריך סיבה כדי לתקוף את היהודים, שכן עצם מציאותם בעולם היא סיבה מספיק טובה עבורו.

מרדכי זיהה בדיוק מוחלט עם מי יש לו עסק ופעל בהתאם, באופן לא נורמלי. הוא ידע שהתגובה היחידה שעשויה להיות יעילה אל מול שנאה חסרת פשר וגבולות, היא עיקשות חסרת פשר וגבולות. ויש לציין שהפטנט הזה אינו רשום על שמו של מרדכי. הוא אומנם הדמות הבולטת ביותר שהשתמשה בפטנט הזה, אבל הפטנט עצמו כתוב בפרשת השבוע שלנו. חז"ל הרי שואלים (חולין קל"ט, ב): מרדכי מן התורה מנין? דכתיב (בפרשת השבוע שלנו, שמות ל') מָר-דְּרוֹר ומתרגמינן מֵירָא דָּכְיָא. מֵירָא דָּכְיָא זה מרדכי, ואם שמו רמוז בפרשת השבוע - שברוב השנים היא נקראת סמוך לפורים, ואולי היא גם פרשת הבר מצווה שלו - הוא ודאי למד אותה היטב וכך ידע כיצד עליו להגיב על שגעונותיו של המן. ואולי אם ננסה לעקוב אחר מהלך הלימוד שלו בפרשת השבוע, נצליח להבין אותו ואף להפיק תועלת לימים אלו, שגם אנחנו נלמד כיצד להתנהג עם העמלקים של ימינו.

ובכן, בפרשת השבוע אנחנו נעים בין קצוות רחוקים ביותר; מעומק רום לעומק תחת וחזרה לעומק רום. מקבלת לוחות הברית ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני, שזה עומק רום, לחטא העגל שזה עומק תחת. וחזרה לעומק רום לאחר שעשו תשובה על חטא העגל וקבלת הלוחות השניות.

תירגול האמונה בשכל

בחלק הראשון של הפרשה, בעודנו בעומק רום, במדרגה של צדיקים לאחר מעמד הר סיני, אנחנו מצטווים על השבת (שמות ל"ב): [יג] וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ: כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם--לָדַעַת, כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. תנו רבנן ארבע רשויות לשבת; רשות היחיד ורשות הרבים וכרמלית ומקום פטור. יש הרבה הלכות לשבת וקשה מאוד להיזהר בכולן אם לא לומדים אותן ביסודיות, אבל המכנה המשותף לכולן הוא החיוב להבחין בין רשויות שונות ואף נוגדות. כלומר, עיקר הסכנה בשבת היא ההוצאה מרשות לרשות. העולם כולו הוא רשות היחיד ליחידו של עולם, אבל במשך השבוע זה לא כל כך מורגש, שכן עסוקים בעניינים בהם לא תמיד חווים את נוכחות ה' יתברך ואפשר לטעות ולחשוב שנמצאים ברשות הרבים חלילה. בשבת מתבטאת בשלמות העובדה שהעולם הוא רשות היחיד של הבורא יתברך, כי שובתים מכל המלאכות ורק מתענגים על הקשר עם הקב"ה.

[טז] וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם. [יז] בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אוֹת הִוא, לְעֹלָם: כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. כלומר, שמירת השבת מטפחת את הקשר, את הברית, שבין ה' ובינינו. זה גם תירגול מצויין לאמונה, שהרי מה ההיגיון להפסיד יום עבודה בכל שבוע?! אלא שזהו בדיוק הרעיון, לדעת שיש לעולם בורא ומנהיג והוא קובע את הכללים. וכאשר אנחנו שומרים את הכללים שהוא קבע לנו, אנחנו מטפחים את הברית שבינינו ומעמיקים יותר ויותר באמונה, מפתחים בעצמנו את המודעות שהעולם הוא רשות היחיד ליחידו של עולם. את זה תירגל מרדכי כמו שתירגלו כל היהודים, אבל כנראה מן התוצאות, ביתר יעילות.

כאמור, באותו שלב היה כל העם במדרגה של צדיקים גמורים - לאחר קבלת התורה, אלא שלמרבה הצער אפילו ממצב כזה אפשר ליפול, ולתהום עמוקה ביותר, חטא העגל. מרדכי מודע לכך והוא נזהר מאוד שלא להתקרב לשם, שלא לתת מקום למחשבה שיש רשות מלבד רשות היחיד של הבורא יתברך. הוא גם מודע לכך שאפילו מהנפילה הנוראה הזאת הייתה תקומה ועל כך הוא בונה כאשר הוא קורא לכל היהודים לשוב אל ה' כדי להינצל מגזירותיו של המן הרשע. ברור לו שגדולתו של המן אינה גדולה עצמית; ברור לו שהיא התאפשרה רק מרפיון זמני בקשר שבין עם ישראל לאלוקי ישראל. שכן כמו עמלק הראשון שתקף ברפידים - בעת שרפו ידיהם מדברי תורה - כך המן, נינו של עמלק, אינו יכול אפילו לנסות לפגוע ביהודים - אם לא שחל איזה רפיון בקשר שלהם עם הרבונו של עולם.

אבל למה בעצם לא לדבר עם המן? מדוע לא לנסות את הדיפלומטיה? נכון, צריכים לשמור שבת, ללמוד תורה ואפילו לעשות תשובה, אבל מה כל זה שייך?! הרי אפשר לחתור להסכם עם המן ולפתור את הבעיה לדורות. אלא שמרדכי למד היטב את פרשת השבוע שלנו שלו, והוא יודע שניסיון כזה לא רק שאינו יכול להצליח, הוא אף טומן בחובו נזקים עתידיים בל ישוערו. (שמות ל"ד) [י] וַיֹּאמֶר, הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת, אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם; וְרָאָה כָל-הָעָם אֲשֶׁר-אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת-מַעֲשֵׂה ה', כִּי-נוֹרָא הוּא, אֲשֶׁר אֲנִי, עֹשֶׂה עִמָּךְ. [יב] הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה, בָּא עָלֶיהָ: פֶּן-יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ, בְּקִרְבֶּךָ. לכאורה, בפשט מדובר על ארץ כנען, בה אסור לכרות בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ, ולא על הגויים בחו"ל.

אבל א', מן ההמשך ברור שהסכנה קיימת בחו"ל כמו בארץ: [טו] פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית, לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ; וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם, וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וְקָרָא לְךָ, וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. [טז] וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו, לְבָנֶיךָ; וְזָנוּ בְנֹתָיו, אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן, וְהִזְנוּ אֶת-בָּנֶיךָ, אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן. הסכנה הזאת קיימת בכל מקום בעולם ובכל עת בה יהודים מרשים לעצמם להתרועע עם הגוים. ב', התורה היא נצחית וכך גם הוראותיה. במפורש היא מודיעה לנו מראש כי נצא לגלות, אז אי אפשר לומר שהוראה כזאת, הנשנית בתורה כמה פעמים, שייכת רק לימים (המעטים יחסית) שבהם אנחנו נמצאים בארצנו. ג', כבר בימי מרדכי אבד זכרם של העמים המנויים בפרשה, הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, ומרדכי כמובן ידע את זה. אבל הוא ידע עוד דבר, שעמלק זה משהו נצחי כמו שעם ישראל הוא נצחי. בניגוד אלינו, הוא אינו קשור לטריטריה מוגדרת. הוא יכול לצוץ בכל מקום בעולם, כי כל עניינו הוא להציק לעם ישראל.

מרדכי למד מפרשת השבוע שלנו כי הדרך היחידה היא להילחם בעמלק, וכדי לנצח צריכים להיות מסורים לחלוטין לרבונו של עולם. ורק בדרך זו זוכים לגאולה האמיתית והשלמה שתבוא על-ידי משיח צדקנו.