משה קצב ייזכר כמי שתרם למערכת המשפט תרומה נכבדה ביותר, והיא, חשיפת אי-הצדק שבמנגנון הסדר הטיעון. לא יכולה להיות המחשה יותר ברורה, יותר חדה, יותר בוטה, לגבי הסדרי הטיעון - מאשר הצגת המקרה של משה קצב, בו
נימוקי היועץ המשפטי לממשלה שהועלו במטרה לתמוך בהסדר הטיעון אז, מועלים על-ידי הסנגורים של קצב - עכשיו... ומה הדבר מלמד?
כי הסדר הטיעון הוא כלי בידי הפרקליטות, המאפשר לה להטות את המשפט כחפצה, ללא תלות באושיות הצדק, דבר המעלה את דרגתה של הפרקליטות על זו של בית המשפט.
הסדרי טיעון יוצרים מצב בו נאשם פלילי יוצא זכאי ללא משפט - כאשר כך רוצה הפרקליטות; מצב בו קיימת הלכה למעשה אפליה ברורה בלב ליבו של היכל הצדק, בדיוק ברגע בו בית המשפט שם חותמת גומי על הסדר הטיעון וסותם את הגולל על הרשעתו של פושע, שפשעו נגוז בזכות רצונו של הפרקליט, המסווה רצון זה על-ידי ערפל משפטי - שניתן להסרה, לפי רצונו של הפרקליט, עקב הנסיבות, כפי שקרה בתיק קצב.
ככלל, ריכוז יתר כוח בידי מי מפקידי הממשלה, יוצר חממה להתפתחות של אפליה על בסיס של שיקולים זרים, כגון - מעמדו של הנאשם, כוחו, קרבתו לבעלי הון ושלטון, יחסיו עם אותם פקידים, טובות הנאה שהוא עלול לתת להם במישרין או בעקיפין, ועוד, כפי שקורה השכם והערב ברמות שונות בחיים הפוליטיים אצלנו - החל ברמה של טעם לפגם, או התנהגות לא הולמת, ועד לרמה של עבירה פלילית שיש עימה קלון.
אכן, אי-אפשר להטיל את כל החוליים על הסדרי הטיעון, אך בהחלט ברור כי הסדרים אלו מושכים את המערכת החברתית לכיוון מסוים, ואין זה כיוון מוסרי, חוקי, משפטי - אלא ההפך מכך.
אפשר לכתוב על נושא זה מאמרים משפטיים ואין ספק כי גם נכתבו, ואפשר להעלותם כאסמכתאות לטענות.
אפשר גם לדלות מפסקי דין בתחום הפלילי אמירות שונות של שופטים, המבהירים את הנושא ואולי גם תומכים בגישה הנטענת.
אך גדול מכולם - הוא כבוד הנשיא (בדימ.) משה קצב, אשר המקרה שלו הוא תקדים ראשון במעלה מבחינת הסברת התהליך של הסדרי טיעון - ואולי, אם טרם תם זמנו של מוסד הסדרי הטיעון, הרי לפחות הושתק מוסד זה לזמן מה, והוצנע עד ללמידת מלוא הלקח מתיק קצב בנושא הנדון, והסקת המסקנות המתבקשות.
