מעשה העגל ובקשת הסליחה של משה

פרשת השבוע, פרשת "כי תשא", היא אחת מחמש הפרשיות האחרונות שבספר שמות ואשר בעיקר עוסקות בציווי האלוהי של הקמת המשכן, מקום הקודש ועבודת הקרבנות. הפרשה מכילה קל"ט פסוקים וסימנך: "עגל הזהב טוב", לדעת מאן דאמר ש"עגל הזהב לכבוד ה' נעשה" [ה"אבן עזרא"] או, כפי שר' יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" טוען, כי עם ישראל רצו "לבקש להם נעבד מורגש" כי "בושש משה לרדת מן ההר... לא ידענו מה היה לו". [ודו"ק]. כמו-כן, הפרשה מכילה תשע מצוות שאין זה המקום והזמן לדון ולהרחיב.

מאמרנו ידון ב"מעשה עגל הזהב", מעשה שנצרב בתודעה היהודית כאחד מן האירועים הקשים ביותר שאירעו לעם ישראל, לדעתם של רוב פרשני התורה. זהו גם המקום לציין ובקצרה שחלק מחכמי ישראל סוברים ש"מעשה העגל" היה לאחר הציווי של הקמת המשכן מפני "שכך הוא סדר הפרשיות". לעומתם, חלק מחכמי ישראל סוברים ש"מעשה העגל" קדם לציווי של הקמת המשכן שהרי "אין מוקדם ומאוחר בתורה".

מכל מקום, לפי רוב הדעות בחז"ל ובפרשני התורה "מעשה עגל הזהב" היה מן המעשים והחטאים החמורים ביותר שעם ישראל - "בתיווכו" הישיר של אהרון הכהן - עשה מאז היותו לעם ה'. ו"חומרתו" של המעשה היא בעצם עשייתו לאחר יציאת עם ישראל מארץ מצרים "באותות ובמופתים". מעשה זה הותיר "צלקת" מכוערת ב"דברי ימי עם ישראל", עד כדי קביעתם הנחרצת של חז"ל בכמה דוכתי. למשל [בבלי, מסכת סנהדרין ק"ב.]: "אין לך פורענות שבאה לעולם, שאין בה אחד מ-24 ליטרא (=משקל קל) של (מעשה) העגל". או, כפי שכתב הרב משה צבי נריה זצ"ל במאמרו "אש של עצמות" [בספרו: "נר למאור"]: "החטא היה כל עמוק ומושרש בעם ישראל שאינו רק לשעתו, אלא – אף לדורות". אי לכך, ניתן להבין מדוע ענישתם של עם ישראל לא הייתה רק לשעתה, אלא - גם לדורות, שנאמר: "וביום פוקדי (=כל אימת שאפקוד) ופקדתי עליהם חטאתם" [במדבר ל"ב, ל"ד].

וגם אמנה, מעשה קשה זה תופס את תשומת ליבו של המעיין בתורתנו, בשמות פרק ל"ב, כמו גם בדבריהם של חז"ל, פרשני המקרא והוגי המחשבה, מפני ומשום שהרקע ועצם עשיית "מעשה העגל" מעוררים תמיהות ושאלות נוקבות, כמו למשל: מה גרם לעם לבצע את המעשה המחפיר והמבייש הזה ובכך להגיע למצב של: "וימירו את כבודם (=אמונתם, דתם) בתבנית שור אוכל עשב" [תהילים ק"ו, כ'] ובמיוחד, לאחר שראו במוחש את הניסים הגדולים שנעשו ביציאתם ממצרים, כמו גם, לאחר יציאתם ממצרים? ואולי שאלת השאלות היא: כיצד משה רבנו ע"ה לאחר "שבירת הלוחות" ואשר "מעשה העגל" גרם במישרין לשבירתם, מבקש סליחה ומחילה עבור העם החוטא? מהם טיעוניו של משה בבואו לבקש סליחה ומחילה עבור העם?!

עיון מעמיק בסוגיית "חטא העגל" מלמדנו על תירוצים והיבטים רבים ו"נהרא נהרא ופשטיה". אולם, בגלל "קוצר היריעה והזמן" לא נוכל להרחיב. אולם, ננסה להתמקד ולתרץ את הקושיא האחרונה הנ"ל, כדלקמן: בעצם עשיית "מעשה העגל" מתגלה לעין ערעור "היסוד האמוני" בקב"ה ובמהותו כ"אלוהי ישראל". מתברר שהפגאניות ועבודת האלילים שבה וחזרה, וחדרה עמוק לגוף ולנפש הישראלית, כפי שהייתה מושרשת בהם במצרים. ערעור האמונה והחזרה לאליליות יוצרים מציאות ומצב שחס ושלום, אולי "אין תקווה להירפא ממנו". וכל זה קורה כאשר העם נמצא בתהליך של "התהוות והיווצרות כעם נבחר". את זאת ראה ה"רעיא המהימנא" (=הרועה הנאמן), הלא הוא מיודענו משה רבנו ע"ה.

ועל כן, בתפילתו לבקשת הסליחה והמחילה בעבור העם מהקב"ה, משה מפעיל את "התרגיל הידוע", והוא: "זכות האבות", שהוא, בעיקר "חשיפת" הנקודה היהודית הראשונית והבסיסית. או אז, ישנו סיכוי גדול "שאין הקלקול יכול להגיע עד השורשים העמוקים ביותר", וזאת, מפני שקיימת זכות אבותינו הקדושים.

כמו-כן, נראה לנו להוסיף ולומר שעצם העובדה שמשה רבנו מזכיר בדבריו את המשפט "אשר הוצאת בכוחך הגדול ממצרים", כביכול, יש כאן מעין "האשמה עקיפה" של הקב"ה במה שקרה, בבחינת: "אתה הוא שגרמת להם שיבואו לידי העוון הזה" ["המדרש הגדול"]. ויתרה מכך, כביכול, משה טוען כלפי הקב"ה ואומר: מה רצונך מעם ישראל? העם לא יצא "מהכשרה רוחנית" מתאימה ומסודרת. עם ישראל צמח, גדל, חי והתהווה במצרים האלילית במשך מאות בשנים. זו הייתה הכשרתם היחידה, ומה לך כי תלין עליהם?!

בטיעונים אלה, משה רבנו מלמדנו לקח חינוכי גדול, והוא: כשבאים לדבר בזכות ולזכות אדם, יש להציג את הדברים כהוויתם מתוך כנות, יושרה אישית וציבורית, דאגה ואהבה צרופה ועצומה, ו"ללא חשבונות". כדי להגיע לרמה מוסרית שכזו על אדם ללמוד במקום של תורה ויראת שמיים. או אז, יקבל הוא את ההכשרה הרוחנית האמיתית והנכונה ואולי, אולי, זאת תהיה הערובה שימנעו בעליל מקרים כמו "מעשה העגל".